הווטו של זוהראן ממדאני משגר מסר ברור ליהודי ניו יורק: כאשר ילדיכם מאוימים, כאשר הכניסה לקמפוסים נחסמת, כאשר המונים מקיפים ספריות ובתי כנסת, אל תצפו שראש העיר יעמוד לצדכם.
החלטתו בשבוע שעבר להטיל וטו על חקיקה דו־מפלגתית שנועדה לחזק את ההגנה הביטחונית סביב בתי ספר ומוסדות חינוך המתמודדים עם הפגנות משבשות, אינה אירוע בודד. היא ביטוי נוסף לאינסטינקט פוליטי עקבי: כאשר ממדאני נדרש לבחור בין בעלי בריתו האידיאולוגיים לבין ביטחונם הפיזי של יהודי ניו יורק, הוא בוחר באידיאולוגיה.
עוד כתבות בנושא
מגיניו טוענים כי הווטו נבע מדאגה לחירויות אזרח. לדבריהם, יש להגן על זכות המחאה, והרשויות צריכות לנהוג בזהירות כאשר הן מרחיבות סמכויות ביטחוניות. אלא שהטיעון הזה קורס מפני שהוא מתעלם ממה שיהודי ניו יורק חווים בפועל. נתונים עדכניים של משטרת ניו יורק הראו כי אירועים אנטישמיים היוו את רוב פשעי השנאה המדווחים בעיר. היהודים מהווים כעשירית בלבד מתושבי ניו יורק, אך שוב ושוב הם הופכים למטרה המרכזית של פשעי שנאה. אין כאן הפחדה. יש כאן עובדה מדידה.
הכי מעניין
הסכנה ניכרת במיוחד במרחבי החינוך. באוניברסיטת קולומביה, ההפגנות האנטי־ישראליות חרגו פעם אחר פעם מגבולות חופש הביטוי והפכו לאווירה של הפחדה והדרה. במהלך משבר המאהלים, הלימודים עברו למתכונת מקוונת בעקבות ההסלמה באי־השקט. הרב אלי בוכלר קרא לסטודנטים יהודים לעזוב את הקמפוס, משום שלא ניתן היה להבטיח את ביטחונם. חשבו על כך: בניו יורק, סטודנטים יהודים באוניברסיטת עילית התבקשו להישאר בבית מפני שהמוסד שבו הם לומדים לא הצליח להגן עליהם.
מחאה פרו-פלסטינית בקמפוס במסצ'וסטס, ארה"ב | צילום: AP
סטודנטים יהודים וישראלים דיווחו גם על הטרדות, חסימות גישה, איומים ואקלים קמפוס חמור עד כדי כך שהרשויות הפדרליות קבעו בהמשך כי קולומביה כשלה בטיפול מספק בסביבה עוינת כלפי סטודנטים יהודים. בקופר יוניון שבמנהטן, סטודנטים יהודים נאלצו להסתגר בתוך ספרייה בזמן שקהל זועם התגודד בחוץ והלם בדלתות. התמונות הללו זעזעו את אמריקה. הן היו צריכות לזעזע כל נבחר ציבור בניו יורק ולדחוף אותו לפעולה.
דוגמאות נוספות לא איחרו לבוא. בקווינס נעצר נער לאחר שלכאורה שלח איומים על פגיעה ביהודים הקשורים לקהילה בית־ספרית. באוניברסיטת קורנל הוגש כתב אישום נגד סטודנט לאחר שפרסם ברשת איומים אלימים נגד סטודנטים יהודים. זהו ההקשר האמיתי של הווטו שהטיל ממדאני.
אכן, מחאה שקטה חייבת להיות מוגנת. שום דמוקרטיה אינה יכולה להתקיים ללא חופש ביטוי. אך אין זכות אזרחית להטיל אימה על סטודנטים, לחסום כניסות, להקיף ספריות, לאיים על מתפללים או לגרום ליהודים לחשוש להגיע לשיעור. כללים שמונעים מהפגנות להפוך למסע הפחדה אינם מתקפה על החירות. הם התנאי המינימלי לכך שחירות תתקיים באופן שווה עבור כולם.
עוד כתבות בנושא
ראש עיר אחראי היה מגן גם על חופש הביטוי וגם על הביטחון האישי. הוא היה מאפשר מחאה חוקית, ובמקביל מציב גבולות ברורים מול הטרדה, איומים והפרת סדר. הוא היה מבין שכאשר קהילה מיעוטית אחת נושאת בעיקר הנטל של פשעי השנאה, חוסר מעש אינו ניטרליות. הוא נטישה.
ממדאני בחר להראות דבר אחר. תהיה אשר תהיה ההצדקה המשפטית שהוא מציג לווטו הזה, האמת המשתקפת מעליית הפשיעה האנטישמית ומהתנהלותו העקבית ברורה: הוא אינו ראש עיר שמעניק עדיפות לביטחונם של יהודי ניו יורק, והוא ממשיך לפעול באופן שמזמין או מאפשר אלימות נגדם.
עוד כתבות בנושא
