שני פרופסורים אמריקנים מודים: הנשיא דונלד טראמפ צודק כשהוא טוען שהאקדמיה האמריקנית לוקה בהטיה פוליטית חריפה. במחקר חדש שפורסם אתמול (רביעי) במאמר ב"וול-סטריט ג'ורנל", מציגים ג'ון שילדס ויובל אבנור ראיות חותכות לכך שקורסים העוסקים בנושאי גזע ובמזרח התיכון נוטים ברובם המכריע שמאלה, כמעט מבלי לחשוף סטודנטים לעמדות ביקורתיות כלפי הטקסטים המרכזיים.
המחקר התבסס על מאגר Open Syllabus Project, גוף ללא מטרות רווח שאסף מהרשת יותר מ-27 מיליון סילבוסים מקורסים ברחבי העולם. החוקרים בחנו כיצד נושאים שנויים במחלוקת נלמדים, מהטיה גזעית במערכת המשפט הפלילי ועד הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, והאם הסטודנטים נחשפים לוויכוח המחקרי המלא. המסקנה ברוב המכריע של המקרים היא שהם לא.
הטיה גזעית ומערכת המשפט
אחת הדוגמאות הבולטות היא ספרה של מישל אלכסנדר, The New Jim Crow, שמזהה את מלחמת הסמים בארצות הברית כגרסה מודרנית של משטר ההפרדה הגזעית, שנועד לשמר שליטה בלבנים ולהדיר שחורים. הספר, שזכה להשפעה אקדמית וציבורית עצומה, מופיע בסילבוסים בארצות הברית יותר מ"המלט" של שייקספיר וכמעט כמו המסכת השנייה על הממשל של ג'ון לוק, מהספרים הבסיסיים ביותר בתולדות הנאורות והליברליזם.
הכי מעניין
אלכסנדר עוררה גם ביקורת מחקרית נרחבת. ג'יימס פורמן, מרצה למשפטים בייל שזכה בפרס פוליצר על ספרו Locking Up Our Own, מתנגד לכליאה ההמונית אך דוחה את ההנחה שמדובר ב"קנוניה גזענית" מתוכננת. הוא מזכיר כי "מדיניות קשוחה נגד פשע" זכתה לא אחת לתמיכת מנהיגים שחורים שניסו לבלום גלי פשיעה בעריהם.
ובכל זאת, בפחות מ-4% מהסילבוסים שכוללים את ספרה של אלכסנדר, נלמד לצידה ספרו של פורמן. מבקרים בולטים אחרים, ובהם הפוליטולוג מייקל פורטנר, המרצה למשפטים ג'ון פפף והמרצה לסוציולוגיה פטריק שארקי, מופיעים אפילו פחות. במקום זה, כך פורסם ב"וול-סטריט ג'ורנל", הסטודנטים נחשפים בעיקר לכותבים שניצבים משמאל לאלכסנדר עצמה: אנג'לה דייוויס, טא-נהאסי קואוטס ומישל פוקו.
מחנה אוהלים שהקימו מפגינים אנטי־ישראלים באוניברסיטת קולומביה, אפריל 2024 | צילום: AP
דייוויס, מועמדת לשעבר לסגנות הנשיאות מטעם המפלגה הקומוניסטית, הצהירה כי "הדרך היחידה לשחרור אמיתי של השחורים היא הפלת המעמד הקפיטליסטי בארצות הברית". קואוטס כתב ב-2015 ש"באמריקה, זהו מנהג מסורתי להשמיד את הגוף השחור, זו מורשת". אפילו אלכסנדר, שביקרה את ספרו בניו-יורק טיימס, הודתה כי התאכזבה מחוסר התקווה שבו. פוקו, הפילוסוף הצרפתי הנודע, תיאר את כל החברות המערביות כמערכות שליטה דכאניות.
המזרח התיכון והסכסוך הפלסטיני-ישראלי
באותה רוח, ספרו של אדוארד סעיד "אוריינטליזם" (1978), הביקורת האקדמית המשפיעה ביותר על ישראל ועל המערב, מדורג במקום ה-16 ברשימת הספרים הנלמדים ביותר במאגר, עם כמעט 16 אלף הופעות. סעיד תיאר את נקודת המבט המערבית על המזרח כמתנשאת ומוטה, וראה בתמיכת ארצות הברית בישראל ביטוי לאותו דפוס. מבחינתו, ישראל איננה מקלט ליהודים מאנטישמיות או דמוקרטיה במזרח התיכון, אלא תוצר של "פלישה קולוניאלית ציונית לפלסטין".
לסעיד היו מתנגדים בולטים. סמואל הנטינגטון, בספרו ובמאמרו "התנגשות הציוויליזציות", טען כי הבעיה העיקרית של המערב איננה האסלאם הקיצוני אלא האסלאם עצמו, "ציוויליזציה שונה, שאנשיה משוכנעים בעליונות תרבותם ואובססיביים כלפי נחיתות כוחם". סעיד השיב לו במאמר "התנגשות הבורות" (לאחר פיגועי 11 בספטמבר) וכינה את ספרו "לוחמני". גם ההיסטוריון ברנרד לואיס, בספרו "האסלאם והמערב", ומחברי "אוקסידנטליזם" יאן בורומה ואבישי מרגלית, ביקרו את תפיסתו של סעיד.
ובכל זאת, "התנגשות הציוויליזציות" נלמד לצד "אוריינטליזם" בפחות מ-5% מהקורסים. "אוקסידנטליזם" מצורף ב-0.86% מהקורסים בלבד. תחת זאת, סעיד נלמד לרוב עם כותבים המחזקים את גישתו ומבקרים את המערב, כמו פוקו, פרנץ פאנון וג'ודית באטלר.
עוד כתבות בנושא
החוקרים מצאו כי גם בקורסים שמוקדשים ישירות להיסטוריה של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, רוב המקורות הם אנטי-ישראליים מובהקים. ראשיד ח'לידי, לשעבר חבר במשלחת אש"ף לשיחות עם ישראל וכיום פרופסור אמריטוס על שם אדוארד סעיד בקולומביה, הוא בין המחברים הפופולריים, ולרוב נלמד לצד מבקרים חריפים נוספים של ישראל.
שילדס ואבנור קוראים למרצים לאמץ את גישת המיעוט שכן מלמד את הוויכוח המלא, הצגת הטקסטים הדומיננטיים והביקורות עליהם. "אם אנו מונעים מהסטודנטים להיחשף לעמדות של חצי מהאוכלוסייה או יותר, אין להתפלא כשהדמוקרטיה תוביל לצמצום הסובסידיות והפריבילגיות שלנו", כתבו החוקקרים. לדבריהם, "הדרך לדה-פוליטיזציה של ההשכלה הגבוהה עוברת דווקא בפוליטיזציה של הקורסים, במובן של הכנסת עימות ודעות מנוגדות אל תוך הכיתה".