27 בינואר אינו עוד יום זיכרון בלוח השנה: זהו תאריך שנבחר כדי לאלץ את העולם להביט נכוחה במה שבמשך שנים רבים העדיפו שלא לראות. באותו יום, בשנת 1945, נפתחו שערי אושוויץ, והאנושות הבינה שהאימה לא הייתה חריגה של המלחמה אלא שיטה - הפיכת השנאה לבירוקרטיה, הדעות הקדומות לחוק, והדה-הומניזציה לפס ייצור.
יום הזיכרון הבינלאומי לשואה נולד מתוך התודעה הזו, ומתוך ההבנה שהזיכרון אינו טקס בלבד אלא אזהרה חיה: לא רק להתאבל על קורבנות השואה והרדיפות הנאציות, אלא לזהות את הסימנים כשהם שבים ומופיעים - השפה שמרעילה, ההגדרות שמפרידות במקום לאחד והאדישות שלעיתים מחליקה לשותפות לפשע. למעשה, זהו חוזה בין־דורי.
הכניסה למחנה ההשמדה אושוויץ | צילום: הכניסה למחנה ההשמדה אושוויץ
מצעד החיים באושוויץ, 2023. | צילום: גיל כהן מגן
גדר מחנה אושוויץ-בירקנאו. | צילום: AFP
מחנה אושוויץ שבפולין. | צילום: יוסי זליגר
היום המדובר קיבל מעמד רשמי במדינות רבות, והוכר על ידי האו"ם בשנת 2005 כמועד המוקדש לזכרם של שישה מיליון יהודים שנרצחו במלחמת העולם השנייה. בתוך שנים ספורות, הפך 27 בינואר ליום מוכר ומצוין ברחבי המערב: סרטים, קונצרטים, ספרים, עדויות בהשתתפות אלפים והסיסמה "לעולם לא עוד" - כולם חרטו את התאריך הזה בלב ובלוח השנה הבינלאומי.
הכי מעניין
ואז הגיע טבח 7 באוקטובר, והכול השתנה. ה"לעולם לא עוד" התחלף בתחושה מצמררת של "עוד ועוד - ועוד יותר", והשנאה האנטישמית מצאה דרך לנסות לשכתב את ההיסטוריה. וכעת, כעבור שנתיים, נדמה שבמקומות רבים בעולם 27 בינואר נעשה כמעט יום ככל הימים, או גרוע מכך - יום של פרובוקציה: קרקע פורייה לליבוי השנאה כלפי יהודים וכלפי ישראל.
גלריית "הסאונה" במחנה בירקנאו. | צילום: ירון רוזנטל
המחיקה אינה רק מטפורית, אלא מעשית. כבר לפני שנה הסיר Google Calendar מתצוגת ברירת המחדל שלו בארצות הברית את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ואת חודש המורשת היהודית־אמריקנית, כחלק ממהלך רחב יותר להסרת ימי ציון תרבותיים ואתניים מהאפליקציה. ולא קשה להבין מדוע: אם כבר מוחקים מן היומן את הזיכרון, למה לא להתחיל דווקא מהשואה?
אבל זה לא הכול. למעשה, מאז המצב רק הלך והחמיר: מספר בתי הספר בבריטניה המציינים את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה צנח בכמעט 60% בשנתיים האחרונות. כך, בשנת 2024 התקיימו אירועי הנצחה או פעילות חינוכית בפחות מ־1,200 בתי ספר, ובשנת 2025 ירד המספר ל־854 בלבד - מתוך כ־4,200 בתי ספר תיכוניים ברחבי המדינה.
עוד כתבות בנושא
ביטוי מטריד נוסף למגמה הזו נרשם בניו יורק, העיר בעלת מספר היהודים הגבוה בעולם. ראש העיר הנבחר החדש, זוהראן ממדאני, ביטל את אימוצה של העיר את הגדרת העבודה של IHRA לאנטישמיות. העובדה שזה קורה דווקא בעיר שבה הכריזה העצרת הכללית של האו"ם על 27 בינואר כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה היא יותר מאירוניה: היא ממחישה את הפער בין זיכרון סמלי לאחריות מעשית.
באיטליה המצב דומה, אם לא חמור יותר. בשנה האחרונה נרשמה ירידה חדה במספר המבקרים במוזיאון השואה במילאנו. הנתון המוצק היחיד הזמין כרגע נוגע לבתי הספר: הזמנות הביקור צנחו ב־40%. ובכל הנוגע למבקרים פרטיים, הסימנים מדאיגים אף יותר - נסיגה שקטה שמרוקנת לא רק את האולמות, אלא גם את עצם המשמעות של הזיכרון הציבורי.
יום העבודה החל בארבע בבוקר. אסירים במחנה ההשמדה אושוויץ | צילום: גטי אימג'ס
"אנחנו עוד לא מסוגלים לזקק מהשואה מסר אחד". ילדים ניצולי אושוויץ לאחר שחרור המחנה, פברואר 1945. | צילום: גטי אימג'ס
יהודים יורדים מהרכבת באושוויץ־בירקנאו, יוני 1944. | צילום: גטי אימג'ס
מיון חפצי הנרצחים באזור 'קנדה', אושוויץ-בירקנאו, מאי 1944. | צילום: באדיבות ארכיון יד ושם
שחיקת לקחי השואה אינה מקרית, אלא תולדה של מאמצים מכוונים מצד כוחות פופוליסטיים משני קצוות הקשת הפוליטית ברחבי העולם. בימין הקיצוני הולכת ומתרחבת סימפתיה גלויה לנאצים, לתיאוריות גזע ואף לדמותו של אדולף היטלר. מנגד, בשמאל הקיצוני (ולא רק הקיצוני) מתבסס תהליך שיטתי של "היפוך שואה", שבו מונחים כמו "רצח עם" ו"נאציזם" מופנים נגד הקורבנות עצמם.
כך נוצרת תוצאה כפולה ומסוכנת: הקורבן מאבד את מעמדו כקורבן והפושע מאבד את מעמדו כפושע, משום שהפשעים נטמעים בתוך רעש הרקע של השוואות וסיסמאות. ברגע שההבחנות המוסריות מתפרקות לא נשארה היררכיה של אחריות ולא נותר גבול ברור בין מגן לתוקף, בין הסתה לביקורת, בין זיכרון להכחשה. וכך הזיכרון עצמו מפסיק להיות מרחב של למידה והופך לשדה קרב פוליטי.
היכל השמות במוסד יד ושם. | צילום: יונתן דיזל, פלאש 90.
בסופו של דבר, המבחן של 27 בינואר אינו מתרחש בטקסים ובנאומים, אלא ביום שאחריהם: האם המילים הגדולות מתורגמות למדיניות, לחינוך, לאכיפה ולגבולות מוסריים ברורים - או שהן נשארות תפאורה של שעה אחת (בקושי) בשנה. אם הזיכרון הופך למחווה נטולת ערך היסטורי ומוסרי, הוא מאבד את תפקידו המקורי: להתריע, להגן, להציב קווים אדומים בזמן אמת.
ולכן, דווקא עכשיו, בתקופה חשוכה שבה יהודי התפוצות שוב מסתירים את זהותם וחוששים לשלומם, כשהשנאה שבה ולובשת שפה "מכובסת" ומוצאת לעצמה לגיטימציה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה חייב לחזור להיות מה שהובטח שיהיה: לא טקס על עבר רחוק, אלא אחריות בהווה. כדי ש"לעולם לא עוד" לא יהפוך באמת לסיסמה ריקה.
עוד כתבות בנושא
