"אתה מקבל את הטראומה לפנים": עמוס תמם נכנס לנעליים של ניצול שואה

דמויות רבות החליף השחקן עמוס תמם על הבמה. אבל הדמות של פיטר זינגר, שאותה הוא לובש כמעט שלוש שעות רצופות, מאתגרת אותו במיוחד. זינגר שרד בקושי רב את השנים האיומות במלחמת העולם השנייה במחנה העבודה תחת ידו האכזרית של קצין אוקראיני. אחרי הכול הוא מגיע ללונדון ושם מנסה להתרחק ככל האפשר מדמותו של האסיר היהודי, ומטפס באופן שנוי מאוד במחלוקת במעלה הסולם החברתי של לונדון. אבל מה שבאמת מרתק את הקהל לכיסא במשך שלוש שעות, מלבד החוויה התיאטרונית, זו העובדה שבמסעו המעוות של זינגר עולה שאלה רלוונטית במיוחד: איך להתמודד עם טראומה, ומה קורה למי שמנסה להדחיק אותה.

"זה הכוח של תיאטרון", מסביר תמם מספר שבועות אחרי שעלה לראשונה על הבמה בדמותו של זינגר, ובזמן שההצגה עוד רצה ברחבי הארץ, "זו הצגה שבסוף מדברת עלינו. על מה שקורה פה אחרי המלחמה. מה קורה בפוסט טראומה, ובמיוחד מה קורה כשמדחיקים אותה". בשנתיים וחצי האחרונות, נושא הפוסט טראומה קרוב לליבו של תמם, וביתר שאת אחרי מלחמת חרבות ברזל, במציאות שבה החברה מנסה להמשיך הלאה, ויש מי שאינם מסוגלים. "מאז 7 באוקטובר, פגשתי המון חיילים פצועים.

"יכול להיות שהמלצר שהגיש לנו עכשיו את הקפה חזר בדיוק אחרי שנתיים מילואים והוא סוחב אותן איתו. השליחות של ההצגה הזו היא קודם כול להגיד 'שימו לב'. המלחמה אולי נגמרה, אבל אצל חלק מהאנשים היא חיה"

יש לי חבר מ"פ במילואים שב־7 באוקטובר נסע לדרום ונלחם עם החיילים שלו בנובה, ובהמשך עבר ללחימה בצפון. הוא חטף המון רסיסים והיה צריך לעבור השתלת כליה. היום הוא פוסט־טראומטי, אבל לא מכירים בו, כי הגוף חזר לעצמו. אבל הגוף זה לא הסיפור. הוא איש חזק, ואני מאחל לו שהוא ימצא את המסלול שלו. הסיפור שלו ושל כל הלומי הקרב הוא סיפור מאוד חשוב. אנחנו נחזור לחיים, נחזור לתפקד כעם וכמדינה, אבל אסור לנו לשכוח ולהפקיר אותם".

אתה חושב שאנחנו שוכחים?

"במדינת ישראל שנת 2025, הפציעה השקופה נמצאת סביבנו, בכל מקום. יכול להיות שהמלצר שהגיש לנו עכשיו את הקפה חזר בדיוק אחרי שנתיים של מילואים והוא סוחב אותן איתו. נכון להיום, 62 חיילים שמו קץ לחייהם מתחילת המלחמה. זה מטורף. לכן לדעתי, השליחות של ההצגה הזו היא קודם כול להגיד 'שימו לב'. המלחמה אולי נגמרה, אבל אצל חלק מהאנשים היא חיה. והתפקיד שלנו הוא לראות אותם ולהעניק להם עזרה".

בראשית ההצגה, הקהל חווה את הטראומה יחד עם הדמויות, בסצנה ארוכה שחושפת את הבלתי ניתן לתיאור במחנה. או כפי שהיטיב לנסח זאת המחזאי פיטר פלאנרי, שכתב את ההצגה: "גם אם היה לנו כל הלילה ואז עוד יום, ו־100 שחקנים וצבא של עובדי במה, ואלף מלבישות ומאפרים שהיו יכולים לשחזר הכול אחד לאחד - עדיין לא היינו יכולים לתאר לכם את המלחמה ההיא. את המקום ההוא. כמו שהיו באמת".

"15 דקות שבהן אתה מקבל את הטראומה לפנים", מסביר תמם, "אתה מבין בדיוק מה הרגע שבו מתחיל הפצע. בזינגר יש שלוש דמויות מרכזיות, וכל אחת מהן מייצגת גישה אחרת לטראומה. כששואלים את זינגר איך היה, הוא עונה 'עבר בשלום, בלי אירועים מיוחדים. למען האמת בהצלחה גדולה. ברחתי לפני שהכול התחיל'. הוא לא מודה בטראומה שלו".

וזה מה שבעצם החברה הישראלית עוברת, באיזשהו מקום. להמשיך הלאה, או להישאר בכאב, לא?

"הציווי הוא קודם כול לבחור בחיים. אז אם את שואלת אותי, ברור שצריך להמשיך. אבל עם קשב. להיות ערניים לזה שאנחנו אפילו עוד לא בפוסט טראומה. אנחנו בתוכה. בעזה יש עדיין חטוף, שהמשפחה שלו עוד מחכה לו. אז המלחמה לא באמת נגמרה. אנחנו רוצים שהיא תיגמר. לחזור לכייף, ולהיפגש ולעשות תיאטרון וללכת להופעות. אבל לזכור שהייתה פה מלחמה. ובה היו לוחמים. לזכור שהיו אנשים שעברו את הטבח, שהיו במסיבה ונרצחו. מתהלכים בינינו אנשים שעברו דברים שהעין לא יכולה לראות והאוזן לא יכולה לשמוע, והנפש לא יכולה להכיל. חייבים להיות שם בשבילם, בכל הגזרות. לפעמים זה רק אומר להיות קשוב לשכן שלך, שמנסה לאותת לך שהוא במצוקה. אנחנו יכולים חד וחלק להציל חיים".

כבר עשרים שנה שתמם, 48, עומד על במת התיאטרון, מדלג בין תפקידים שונים שנראה שכל אחד עמוק ומאתגר מקודמו. אבל תמם של היום, שהפך במשך השנים גם לאיש משפחה, הוא למוד ניסיון ויודע מתי ללחוץ חזק על דוושת הגז, ומתי לעצור בצד. "זינגר זה באמת הדבר הכי מורכב וקשה שעשיתי בחיי", הוא משתף, "אני יכול לסיים הצגה ולא יהיה לי כוח לקום מהכיסא בכלל. זו הצגה שנמשכת שלוש שעות, שבהן אני כמעט לא יורד הבמה. אני וכל הקאסט נותנים את הנשמה בהפקה הזו, עבדנו עליה ממש קשה. אז יצא שאחרי 15-10 הצגות רצופות הרגשתי מרוקן, ושאני חייב עכשיו תקופה של בית. זה יצא לאחרונה, בחנוכה. אז זה ילדים, ובית, והדלקת נרות".

עכשיו היכולת לקחת הפסקה מגיעה בקלות?

"למדתי במשך השנים. היום אני משתדל לדאוג לעצמי, לוודא שיש תקופות שבהן אני קצת נושם. עכשיו, שיש לי ילדים, זה בכלל לא חוכמה, אני חייב. אז יוצא שמדי קיץ אני יוצא לחופשה של שבועיים-שלושה, מבלה זמן רק עם המשפחה. וזה מהותי. הרבה מהאיכות של התפקיד שלך נבנית בזמן מנוחה. כמו שריר בחדר כושר. אתה לא יכול למלא אחרים באור כשאתה ריק. בתלמוד נאמר 'כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק'. חייבים לתת לכלי להתרוקן".

יש פרויקטים שאתה אומר להם 'לא'?

"ברור. אתה לא יכול לעשות הכול מהכול. אתה צריך גם לדעת לעצור, למלא אוויר, לחזור עם כוחות מחודשים".

כמעט אין מי שלא מכיר ומתרגש לנוכח סיפור חייו של תמם. הוא היה ילד שמשחק בין הבסטות בשוק רמלה, הרחק מתעשיית הבידור התל־אביבית, כשהוא עדיין אינו יודע שהוא רוצה להיות שחקן. אבל במועדון הנוער ובטקסי בית הספר, המצב היה שונה והיה ברור מי זה שיקבל את התפקיד הראשי. "זה בעצם תמיד היה ברור לי, עוד לפני שהחלטתי שאני אהיה שחקן. עד גיל שמונה הייתי ממחיז בדיחות עם אסי ישראלוף לילדים אחרים. בילנו באיזה מועדון נוער יחד ושם היינו לוקחים בדיחה על שתי זקנות, שמים מטפחת על הראש וממש משחקים אותה. גם בבית הספר כשהיו צריכים מישהו שיעמוד על הבמה, היה מובן מאליו שקוראים לי".

בגיוס לצבא, ניסה להתקדם לכיוון להקה צבאית, אך נתוניו הקרביים הנחיתו אותו היישר במסלול הגיוס לצנחנים. "ברגע הזה חשבתי שהסיכוי להיות שחקן נגמר. תחשבי, זו לא הייתה תקופה עם אינסטגרם וטיקטוק, שבה הכול הרבה יותר נגיש. היה הרבה יותר קשה להגיע לקהל".

אתה מרגיש שהיום זה קל יותר?

"לאו דווקא. התחרות יותר קשה, בהרבה. היום כל אחד יכול לפתוח מצלמה ולשחק מולה. אבל אם בכל מקרה נועדת לבלוט, אז בוודאי שתבלוט גם שם".

בראשית שנות האלפיים חברי ילדות של תמם הזמינו אותו להצטרף להרכב קומי חדש שהקימו, שנקרא אז "מה קשור". הוא הצטרף אבל עזב אחרי שנה, אבל החיבור מאחורי הקלעים לעוד אחד מהחבורה, שחר חסון, פתח מחדש את הצוהר למקצוע שבאיזשהו מקום תמיד חיכה לו. "שחר חסון למד אז משחק אצל יורם לוינשטיין, והייתה תקופה שבה עזרתי לו עם אחד הטקסטים שהוא היה צריך ללמוד לבית ספר. ישבנו שעות בדירה שלו בשכונת התקווה. אני זוכר שקראתי איתו את המחזה 'דני והים הכחול' ואחרי זה הלכתי לראות אותו מציג. זה היה המחזה הראשון שצפיתי בו בכלל. וכשראיתי אותו מופיע, שם היה לי ברור שזה המסלול שאני הולך אליו".

לפני שהגיעו קזבלן, אותלו, אדיפוס, הבן של מושיקו, ועוד כל מיני תפקידי ענק שפגש בתיאטרון, תמם התחיל את צעדיו בעולם המשחק דווקא מול המצלמה. "השיר שלנו", סדרה שנותרה קאלט עד היום, וההוכחה לכך היא הכינוי הנפוץ ביותר של תמם ברחוב. "יש פלח מסוים באוכלוסייה שצועק לי 'אריק' מאחת אפס אפס, חלק יצעקו 'ברק הראל', ואפילו 'קזה'. אבל הרוב המוחלט, וזה יכול להיות ילדים בני 11 או נשים בנות 40, קוראים לי 'יריב'. מדובר על סדרה ששודרה לפני יותר מעשרים שנה, אבל איכשהו הפרויקט הזה פשוט לא נמוג". אל הסדרה שהעניקה לו את הכינוי שהכי נדבק אליו הוא התקבל זמן קצר לאחר סיום לימודי המשחק, ואפשר לומר שזו הייתה הדלת שהובילה אל המסך הישראלי.

"האמת היא שעשיתי אודישן בכלל לתפקיד הראשי, ובסוף קיבלתי את יריב, דמות קטנה יותר. רק יצאתי מבית הספר למשחק, אז אתה לא שואל שאלות. זו הייתה שנה וחצי מדהימות של צילומים בכל יום, שבה כל הקאסט נהיינו קרובים מאוד אחד לשני. עד היום אליענה, יובל, נינט, פיני ורן הם חברים טובים שלי".

פיטר זינגר, שדמותו מבוססת על נוכל נדל"ן אמיתי ששמו פרץ רחמן, מצטרף לרשימת דמויות שנויות במחלוקת שזכה תמם לגלם, אחרי אדיפוס, אותלו וגם ברק הראל, הלוא הוא השוטר המושחת בסדרה מנאייכ.

"אני זוכר שהתעקשתי בעונה הראשונה להכניס סצנה שבה ברק הראל מכין סנדוויצ'ים לילדים שלו והוא דואג להם. שואל אם הם עשו שיעורים או לא עשו שיעורים. זה לא הופך אותו לבן אדם טוב יותר. ברק הראל הוא מפלצת. אבל אני הסנגור של הדמות. אני מנסה לזכות אותו כמה שרק אפשר".

זה משפיע עליך, הכניסה לדמויות כאלה?

"את יודעת, פעם מישהו אמר לי 'בשביל לשחק טוב את אותלו אתה לא צריך כל ערב לחנוק את דסדמונה, כי לא יישארו מספיק שחקניות. זה לא חייב להיות קשור לחיים שלך. אני לא כמו ברק הראל בשום צורה, אבל אני מבין מה המניע שלו, ויודע להפריד בין הדמות לביני, ובכל זאת משהו מהדמות הולך איתי גם כשאני לא בתפקיד".

כמו מה למשל?

"באדיפוס יש רגע, שאני מברך את הנוכחים על הבמה, ואז אומר 'אני רוצה להגיד משהו על אבא שלי'. בזמן הזה בהצגה, אבא של אדיפוס בבית חולים. במצב לא טוב. אז קשה לו לדבר על אבא שלו. והייתה הצגה אחת, שזמן קצר לפניה גם אבא של קרן מור נפטר וגם אבא של דולב אוחנה שמשחק בקאסט. אני נזכר ומרגיש את זה אפילו עכשיו", הוא נאנח, "אני אומר את הטקסט ומסתכל על קרן, והעיניים שלה נוצצות ואני לא מסוגל לדבר. מסתובב לדולב, והוא מפורק. ואז פתאום אני עם דמעות אמיתיות, והקהל חושב שאני איזה שחקן מדהים. אבל היה לנו רגע שלנו, שהקהל הרגיש אבל לא יכול היה לדעת מה עומד מאחורי אותו רגע. כנראה בתת־מודע חשבתי על אבא שלי, שייבדל לחיים ארוכים".

"מראש היה לי ברור שהדמות של שילה מאז"ה לא הכי יושבת עליי כי זו דמות שמבוססת על אדם אמיתי, והוא - איך לומר בעדינות - לא מזרחי. אבל אחרי האודישן ממש רצינו בזה"

תמם לא רק מגלם תפקידים שנויים במחלוקת, הוא גם השתתף לאחרונה בהפקה שגרפה תגובות רבות עם דעות לכאן ולכאן הסדרה "התנתקות" של חברו לייזי שפירא, שבה הוא מגלם את שילה מזא"ה, תת־אלוף בן המגזר הדתי שנבחר להיות מפקד ההתנתקות. מעמד שנעשה קשה במיוחד לנוכח העובדה שאחותו של מזא"ה היא עצמה חלק מהמתיישבים. עוד בזמן הפקתה, עוררה הסדרה לא מעט תגובות, שרק הלכו והקצינו כשעלתה סמוך לציון עשרים שנה לגירוש.

"אני יודע שהפרויקט הזה עורר המון אמוציות, מכל הכיוונים", אומר תמם, "אנשים התנגחו בפרויקט, אחד בשני. היו כאלו שאמרו 'למה לקרוא לזה התנתקות, זה היה גירוש' ו'אל תכשירו את זה'. אבל זה היה מאוד חזק להציף את הסיפור הזה, דווקא בתקופה הנוכחית. ואני יודע מה המקום שלייזי בא ממנו. שזו סדרה שנעשתה בהמון אהבה, ולא בהתנגחות או פילוג. אם מסתכלים על המספרים, רואים שהיא השיגה המון צפיות. היא כן השיגה את המטרה, כי היא באה בסך הכול להראות את הצד האנושי של הסיפור".

מראש, למה החלטת לגלם את הדמות של מאז"ה?

"בהתחלה שמעתי על הפרויקט מלייזי, שאני אוהב וחושב שהוא איש מאוד מוכשר. הלב שלו במקום הנכון, ולכן הוא לדעתי מצליח להנגיש נושאים כאלה בצורה מאוד טובה. מדובר בנשמה מאוד גדולה. מראש היה לי ברור שהדמות לא הכי יושבת עליי כי זו דמות שמבוססת על אדם אמיתי, והוא - איך לומר בעדינות - לא מזרחי. אז לייזי ניסה להציע לי את התפקיד של גיסו, מאיר. הוא אמר לי שזה התפקיד הכי גדול שהוא יכול להציע, אבל הוא שלח טקסט. אז שחררתי. לא שמעתי ממנו. עד שאחרי תקופה הוא כתב לי שוב 'אני לא אסלח לעצמי אם לא ננסה'. צילמתי אודישן, וזהו, כולנו רצינו בזה".

ומה התגובות שקיבלת על הדמות?

"קיבלתי תגובות מטורפות, לא סתם 'איזו סדרה יפה' או 'אתה שחקן טוב'. אנשים כתבו לי את הרגשות הכי עמוקים שלהם. קיבלתי מגילות. צופים סיפרו שזה הפך אותם. אומרים ביהדות 'כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו'. אז מבחינתי אם הסדרה הזו גרמה למישהו אחד לחשוב עוד פעם, לבחון את הדרך שבה הוא רואה את המציאות, עשינו את שלנו".

החברות עם שפירא הגיעה בזכות סדרה שנותרה עד היום קרובה לליבו. אחרי שנתיים של חוסר מעש שבהן השיר שלנו כבר ירדה מהמסך, הוא כמעט התייאש עד שהתקבל לשחק את הדמות שאף אחד אחר לא חשב להציע לו. "עשיתי קצת שיקספייר, קצת תיאטרון פרינג'. אבל לא הצלחתי באמת להתפרנס, ובאמת שנייה לפני שהרמתי ידיים התקבלתי לסרוגים".

"בדרך כלל לוקחים אותי לשחק גבר־גבר, אחד קרבי כזה. אבל בסרוגים מישהו ראה בי בפעם הראשונה את הילד בית־כנסת שהיה בתוכי. את העדינות הזו"

הסדרה שהצילה את המצב?

"האמת, אין לי איך לתאר מה הפרויקט הזה עשה לי בחיים", הוא נזכר בחיוך רחב, " סרוגים פתח לי את השער, את הצ'אקרות. הייתה לי הזדמנות אדירה לשחק דמות שהיא מאוד רחוקה ממני בטייפ־קאסט. בדרך כלל לוקחים אותי לשחק גבר־גבר, אחד קרבי כזה. אבל מישהו ראה בי בפעם הראשונה את הילד בית־כנסת שהיה בתוכי. את העדינות הזו שהיא חלק גדול מאמיר יחזקאל. זה לא היה שם המשפחה אגב. פשוט כשליהקו אותי, הבינו שאני ממוצא שלא תואם את שם המשפחה המקורי. אז החליפו אותו. ואז הדמות ישבה עליי, כאילו כתבו את התפקיד במיוחד בשבילי".

את ההיכרות עם העולם הסרוג עשה תמם בדרך העמוקה ביותר שיש, בשבת בדירה קטנה בקטמון. "בביצה האמיתית. אני זוכר אותה עד עכשיו. איך כל השחקנים ישנו בבתים מארחים, היינו בלי טלפונים ושמרנו שבת לפי הספר. אפילו הלכנו לבית כנסת שבו כל הביצה מתפללת, ברחוב הפלמ"ח. השבת הזאת הפכה אותנו למשפחה, ובכלל הכרתי בהפקה הזו אנשים מדהימים".

גם אחרי שני עשורים, אין ספק שסרוגים עוד נחשבת לפריצת דרך בכל מה שקשור לייצוג המגזר הדתי על המסך.

"זו הייתה יותר מפריצת דרך. פתאום עלתה סדרה שמדברת על אהבה, זוגיות ותשוקה, אבל לא רואים כלום, אין כמעט נגיעה. זה היה חלק מהכוח של הסדרה. זה ניפץ איזו הנחת יסוד מוטעית שלפיה חשבו שאין דבר כזה רווקות מאוחרת במגזר הדתי, שהכול שם מסודר, אנשים מתחתנים צעירים ומביאים ילדים יחסית מהר. ופתאום אתה מגלה שלא. יש קונפליקטים, ויש קשיים, שזהים לחלוטין לציבור החילוני".

אבל מה שהקסים במיוחד את תמם זו השמירה על ההלכה בעולם שמחוץ לתסריט. "בהפקה הקפידו מאוד. אני זוכר סצנה אחת שהדמות שיעל שרוני גילמה עוברת לגור באיזו התנחלות, ואני, אמיר, הולך לבקר אותה. אז בתסריט היה כתוב שהיא שותלת עציץ באדמה. אבל בשנה שצילמנו וזה עלה לאוויר זו הייתה שנת שמיטה. אז נהיה דיון שלם. אפילו התייעצו עם רב וניסו להבין מה אפשר לעשות".

ואתה מסתכל על זה מהצד ומבין את הראש?

"יותר ממבין. הכבוד הזה, הדקדוק גם בפרטים הקטנים, הדביק את כולם מאוד מהר. כולם היו בן־רגע חיילים של האהבה הזו לסיפור ולדת. אני אספר עוד משהו. ללייזי יש קטע, ששחזרנו גם כשעבדנו על ההתנתקות. בהתחלת צילומים של סדרה הוא מביא פרי חדש, שהוא לא אכל עדיין, כדי לברך עליו שהחיינו, וככה הוא בעצם מברך גם על הפרויקט. אני זוכר ממש את הרגע הזה בתחילת הצילומים של סרוגים. אפילו את הפרי. זה היה משמש".

אבל החיבור לסרוגים נבע גם מהעובדה, שמאז ילדותו ועד היום תמם מחובר למסורת, עם אמונה גדולה שמשמשת עבורו עוגן. "גדלתי במשפחה מסורתית, כל שישי וכל שבת הולכים לבית כנסת. עד היום נשארתי ככה - יהודי מסורתי. מזרחי, בקיצור", הוא צוחק, "האמונה היא משהו שאבא ואימא שלי הנחילו לי מהבית, מגיל אפס".

היום יש הרבה זמרים ושחקנים שמתוודים על התקרבות לדת, אתה מרגיש הזדהות?

"בשבילי זה יותר חזרה הביתה מאשר משהו חדש. זה לא השתנה אף פעם. תמיד הייתה לי אמונה במשהו גדול ממני. שזה לא 'כוחי ועוצם ידי'. אני מבין שהאדם לא יכול לשלוט בכלום, ובסופו של דבר התפקיד שלנו הוא רק להוסיף טוב ולהרבות אור בעולם. לראות איפה תמיד אתה יכול להוסיף. זו מתנה, גם לחיים וגם למקצוע. האמונה שומרת עליי. בסוף, כשאתה מבין שלא כל דבר מתחיל ונגמר בך, הרבה יותר קל. אם אתה מאמין שהכול זה אתה, אתה הולך וגדל ואז קשה לך לרוץ".

האמונה נתנה לו את הביטחון שהכול חולף, גם באחד הרגעים הקשים בחייו. בשנת 2016 הוא ואשתו טל עברו לידה שקטה, אחרי ציפייה לבן בכור. שנה לאחר מכן נולדה בתם אן ואחריה הבן איתן. "מן הסתם אתה לא תמיד יכול לזכור את זה ברגע האמת. במיוחד כשמה שמתרחש הוא כל כך קשה", הוא מספר, "אבל גם כשחווינו את הדבר הנורא הזה, תמיד אמרתי לטל, יהיה בסדר. לא כי אני יודע, כי זה טבע העולם. והכול יהיה בסדר. ברוך השם היום יש לי שני ילדים מדהימים. וזה היה חתיכת ניסיון".

תמם הוא מהשחקנים העסוקים ויש לו הרבה על מה להיות גאה, "קיבלתי מתנה ברוך השם שהתשוקה שלי למקצוע הזה לא נגמרת. יש תקופות מאוד עמוסות, שאני מרגיש שחוק ועייף, אבל אני עדיין מתרגש כל פעם לשחק. העבודה בתיאטרון מאוד מקרקעת. היא סיזיפית. בשבוע שעבר נסענו לחדרה, ולפרדס־חנה, ורחובות. נסיעות ועוד נסיעות. ואתה מחויב, זו העבודה שלך. אל תתבלבלי, אני עובד לכל דבר ועניין. כמה ערבים בשבוע אני נמצא באחורי הקלעים ועל במת התיאטרון".

במעמד הזה, אתה מרגיש שגם יכול לבוא יום והכל ייעלם?

"מישהו חכם אמר לי שהצלחה לא מודדים לגובה, מודדים לרוחב. כי כשאתה מודד הצלחה לגובה, לא משנה כמה גבוה תגיע, אתה תהיה לבד וגם תיפול. אבל כשאתה מסתכל לרוחב, אתה עם רגליים על הקרקע, ואתה הולך ומתרחב. זה משהו שאני מזכיר לעצמי כל הזמן. אני כל הזמן משתדל להמשיך להזכיר לעצמי את הגודל האמיתי שלי".

ובנקודת זמן הזו, אתה חושב הלאה? על הצעד הבא?

"ברור שאני רוצה להתרחב. יש לי חלום לביים בעצמי, לכתוב בעצמי. אני מפלרטט עם הרעיונות האלה. כשאני ארגיש שיש לי משהו ששווה להגיד לעולם זה יקרה. יצא לי גם לעשות פרויקטים בחוץ לארץ. אבל עדיין אין לי שם סוכן".

באופן מפתיע, תמם מודה שמעולם לא חלם גבוה מדי, מה שלא מנע ממנו להבין שבעצם כמעט כל תפקיד ששיחק היה מעין הגשמת חלום. "אולי זה לטובתי, אבל אף פעם לא חלמתי שיום אחד אשחק את אותלו או קזבלן. רק כששיחקתי את התפקידים האלה, הבנתי שהם הגשמת חלום. אני חושב שאם אתה מצייר בדיוק את מה שאתה רוצה ואתה לא משיג, אתה אף פעם לא שמח. זו לא בחירה שלי, זו לא מנטרה. זה חלק ממי שאני".

זה מגן עליך מאכזבות?

"שום דבר לא יכול להגן עלינו מאכזבה. השאלה היא כמה מהר אתה מצליח לקום ולחזור לרוץ. לפעמים דברים שנמנעים ממך מפנים אותך למקום שיהיה לך הרבה יותר טוב להיות בו. שתהיה יותר טוב בו בעצמך. אני חושב שאני במקום אחר, יכול להיות שזה יתקוף אותי. בסוף, גם כשאתה מחוסן, אתה לפעמים חוטף שפעת".