בקיץ האחרון התחילו להסתובב בדרום הר חברון חבר'ה צעירים עם חולצות "והגשמת". לא לובשי מדים, לא חקלאים ותיקים, וגם לא נערים רעולי פנים שמחפשים חיכוך. מדובר בצעירים בשנת שירות - כאלה שבעוד שנה יתגייסו לסיירות וליחידות הקרביות. הם ישנים יחד בערב, קמים בבוקר לעבודה בחוות, יוצאים למרעה, עובדים בחקלאות, ובשעות אחר הצהריים משתלבים בעשייה הקהילתית במרחב. אפשר להסתכל על זה כמיזם חינוכי יפה, שמצטרף למיזמים נוספים. אבל הסיפור של החוות ביהודה ושומרון הוא לא רק חקלאות. הוא גם לא רק התיישבות. כידוע, הוא הוא חלק בלתי נפרד מתפיסת הביטחון הלאומית של ישראל.
עבור רבים בחברה הישראלית, המילה "חוות" ביהודה ושומרון מקפיצה מיד תמונות של אלימות, עימותים ואירועי קצה שמרתיעים כל אדם שוחר חוק. הרתיעה הזו מובנת. אירועי אלימות וחיכוך בשטח הם לא רק פסולים מוסרית - הם גם מחבלים במטרה הציונית, פוגעים בצה"ל ומכתימים מפעל שלם. אבל דווקא בגלל זה, אסור לבלבל בין שוליים קיצוניים לבין מהות התופעה, ובעיקר: אסור להשאיר את השטח הפתוח לשוליים.
בשנים האחרונות קמו ביו"ש עוד ועוד חוות. משפחה, כמה צעירים, עדר, טרקטור, כמה מבנים והרבה מאוד שטח מסביב. במקום שבו קודם לא הייתה נוכחות, יש מישהו שעובד את האדמה, יוצא למרעה, מכיר כל דרך וכל גבעה, ופשוט נמצא שם. אך למרות שזה נראה "ציונות חדשה", זה מזכיר תהליך אחר: חומה ומגדל.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
בשנות השלושים של המאה הקודמת, בתוך מציאות ביטחונית מורכבת, היו עולים בלילה לנקודה, מקימים חומה, מגדל וכמה מבנים, ובבוקר כבר היה שם יישוב. במזרח התיכון אין ואקום: אי אפשר להציב פלוגת חי"ר על כל גבעה או פילבוקס בכל שביל עפר. שטח פתוח שאין בו נוכחות אזרחית יומיומית ורציפה - הופך תוך זמן קצר לשטח הפקר שבו מתבצעת השתלטות בלתי חוקית, הברחות ואיומים ביטחוניים על יישובי האזור.והעיניים צריכות להיות שם, באנשים האלה. ונכון, מדינת ישראל משקיעה, ובצדק, בעוד גדודים, בעוד כוחות, בעוד אמצעי ביטחון. אבל בסוף אי אפשר להחזיק כל גבעה עם פלוגה. אי אפשר להציב חייל בכל שביל ואי אפשר לייצר נוכחות רק דרך הצבא. וכאן נכנסת החווה.
היא לא מחליפה את צה"ל, ולא צריך לבלבל בין הדברים. אבל היא כן משלימה אותו. היא מייצרת נוכחות יומיומית, היכרות עם השטח, חיבור לקרקע, עיניים בשטח ובעיקר חיים במקום. וזה גם המקום שבו החברה האזרחית הופכת לחלק מהסיפור הביטחוני.
אנחנו רגילים לדבר על חברה אזרחית בהקשרים של רווחה, חינוך והתנדבות. אבל חברה אזרחית יכולה גם לייצר ביטחון. לא דרך נשק ולא דרך מדים, אלא דרך נוכחות, חקלאות, קהילה ואנשים שלא עוזבים את השטח ריק. זה כבר קורה שנים, זה מתעצם מאוד בשנים האחרונות.
עוד כתבות בנושא
והמספרים מראים עד כמה הסיפור הזה כבר מתעצם. לפי הנתונים שפורסמו בחודשים האחרונים על ידי משרד ההתיישבות ומשרד הביטחון, ביהודה ושומרון פועלות כיום בערך 130-160 חוות חקלאיות, כשעשרות מהן הוקמו רק בשנתיים האחרונות. לפי איגוד החוות, הן מייצרות נוכחות על יותר ממיליון דונם. כלומר, כבר לא מדובר פה בכמה משפחות שעלו עם עדר לאיזו גבעה. מדובר במיזם רחב היקף, שמתפרס מבקעת הירדן ועד דרום הר חברון, כחלק מחברה אזרחית ביטחונית.
השינשינים שלנו, של קדמה, הם אולי הדוגמה הכי יפה לזה. היום הם עובדים בחוות כחלק מהחברה האזרחית. בעוד שנה רובם כבר יהיו על מדים. היום הם עוזרים להחזיק את המרחב דרך חקלאות וקהילה, ומחר הם יעשו את זה כחיילים. פעם קראו לזה חומה ומגדל. היום, במקומות מסוימים, אפשר לקרוא לזה חווה ומגדל. לפני כל התוכניות, האישורים והדיונים, יש כלל אחד פשוט: מי שנמצא בשטח - גם משפיע על מה שקורה בו ויקבע את עתיד הקרקע.