נמרוד שפר, אלוף במילואים, טייס קרב בצעירותו, מנכ"ל התעשייה האווירית לזמן מה, בעל חשבון טוויטר אינפנטילי משהו, עלה בסוף השבוע שעבר על גדותיו. הוא פרסם תרשים אדום־שחור בסגנון רשימות החיסול הצה"ליות של בכירי חמאס: תצלומיהם של תשעת הבכירים האחראים לדעתו לפשעי החוות ביו"ש, החל מסמוטריץ' ובן־גביר ("ראשי הזרוע המדינית"), דרך זמביש ויהודה אליהו ("דרג מתכנן"), וכלה במי שכינה "הזרוע המבצעית", ארבעה פעילי שטח חובשי כיפות רחבות. "אחרי הבחירות נטפל בכל הזרועות", הבטיח שפר, "מפרקים את החוות".

פרקליטות המדינה לא פתחה לו תיק על הסתה. אפילו משטרת בן־גביר הניחה לו. רק ברשת קמה מהומה קלה. שפר נבהל מעט מהתגובות, ופרסם סוג של ציוץ נסיגה: "ממליץ להזדעזע יותר מפוגרומים ופחות מתמונות". מן הון להון חשף את משאלות הלב הפוליטיות במחוזותיו לקראת הבחירות לכנסת: בלימת התנופה של מפעל ההתיישבות ביו"ש ובבקעה, ניסיון שמאלני נואש לסובב את הגלגל לאחור על ידי הוקעת החוות. שפר הצטרף לא מכבר למפלגת הדמוקרטים של יאיר גולן, העבודה־מרצ 2026, זו שכבר הכריזה השבוע על הקמת "מטה נגד הטרור היהודי" בראשות יאיא פינק.  

אחרי שרוב עם ישראל נגמל מחזון שתי המדינות, נוח יותר לשמאל להצביע על "טרור המתנחלים" בחוות מסוימות מאשר להטיף מפורשות לחלוקת הארץ. החוות הן הבטן הרכה של המפעל. מצד אחד ציונות מעשית בתפארתה ואחיזה איתנה בשטח, מצד שני בעיית משמעת קשה שמבאישה את ריחו של המפעל כולו. גילם הצעיר של גיבורי האירוע מונע מהם להכיר בבעיה. מבחינתם, הם בסך הכול הולכים בעקבות הוריהם וסביהם, שכזכור הלכו אף הם בעקבות חלוצים קדמונים: דור חומה ומגדל.

נמרוד שפר עצמו נולד והתחנך ביישוב שהתחיל בתור חווה: קיבוץ אלונים שבעמק יזרעאל, צור מחצבתו של הפלמ"ח. שלושה צעירים ייסדו ב־1935 את "קבוצת הרועים של הנוער העובד", ובשלב מסוים חברו למשפחת זייד הידועה בגבעת שייח־אבריק הסמוכה. מתבּן ישן שימש להם כחדר אוכל, ואת המים הובילו ממעיין למרגלות הגבעה. אז מה כבר ההבדל העקרוני בין הקבוצה ההיא לרוב החוות ביו"ש? קדושת הקו הירוק? היחס המסורתי הנפלא של הפלמ"ח וההגנה לערבים?

על אם הדרך לחוות גפן־עמי שבין חברון לגוש עציון ראיתי השבוע רועת צאן צעירה בלב שדה חרולים גבוהים ממנה, לבדה בשטח, משגיחה בנחת על עדר עיזים וכבשים. אלכסנדר זייד היה רווה ממנה נחת. היא נופפה לשלום לחבורת טיילי החוות שאליה הצטרפתי, מתנחלים ותיקים ואוהדי התנחלויות מעמק בית־שאן. בין השאר הגיעו שני תתי־אלופים במיל', אל"מ אחד לפחות, מומחי התיישבות עתירי ניסיון, אושיית זמר ידועה ודניאלה וייס מקדומים, ראש תנועת נחלה. בכל חווה וחווה התקהלנו ליד המנהיג המקומי, עלם צעיר בן עשרים או שלושים מקסימום, כדי להאזין להרצאה קצרה על תולדות המקום.

בתמצית היא נשמעת תמיד כך: גדלנו באזור, בשלב מסוים הבנו שהרשות הפלסטינית מתכננת להטיל עלינו מצור על ידי פלישה ממומנת לשטחי C, ונחלצנו להסיר אותו. יום אחד בנינו צריף או הפכנו משאית ישנה לדירה קטנה, והתחלנו לעבוד את האדמה. יש לנו כבר עדר, יש מטע, יש נערים שעוזרים, וברוב המקרים התקבל למפרע אישור של המדינה. ברוך השם הכול טוב, הפלישה הערבית נפסקה, ובהדרגה השתפר גם המצב הביטחוני. אם לא נהיה כאן, גוש עציון ינותק מירושלים וקריית־ארבע תיקרע מהגוש. 

ליאור ורחל טל, לדוגמה, ייסדו כך כבר ב־2018 את חוות נווה אוֹרִי. שבעה ילדים יש להם, ולהבדיל מאה ראשי צאן. הם מתואמים עם הצבא ועם תנועת אמנה. האדמות במקום לא נגזלו מפלסטינים, הן נרכשו על ידי הקרן הקיימת בסוף שנות השישים. סמוך לחווה הוקם בינתיים יישוב חדש כדת וכדין, 22 משפחות, עם נתיבי גישה קשוחים: בר־כוכבא. ביישובים הערביים הסמוכים – אל־חאדר, חוסאן ובתיר – מסתכלים עליו בעיניים כלות, גם בחוגי נמרוד שפר ובאיחוד האירופי, אבל בסופו של דבר הוא פרי החלטה מסודרת של מדינת ישראל. היא לא החילה את ריבונותה ביו"ש, אך למעשה הבהירה שבדעתה להישאר שם לעד. ואם אכן נשארים, לא הגיוני לאפשר לרשות הפלסטינית להשתולל עם חוות משלה כדי להכין את הקרקע למדינה פלסטינית, שיום אחד תעולל לנו מה שעוללה המדינה הניסיונית בעזה ב־7 באוקטובר. 

תצפית מחווה אחרת באזור שהפכה בינתיים ליישוב, מרום־יהודה, 1,015 מטרים מעל פני הים, מסגירה את תוכניות השכנים: בעשור האחרון עודדה הרש"פ מסביב בניית טרסות עצומות של סלעים בגודל אבני הכותל, בלי שום היגיון כלכלי. "גם אם יגדלו פה מלפפונים אלפיים שנה, הם לא יכסו את העלויות", הוסבר לנו. הטרסות היקרות נועדו לאפשר השתלטות על אדמות המדינה, במסגרת תוכנית סלאם פיאד הידועה. הקמת מרום־יהודה סיכלה את התוכנית. יש שם כבר 13 משפחות, בקרוב יתווספו עוד 14.

דא עקא, רכבת ההתיישבות מאיצה את תנועתה בלי להתחשב במכשולים, שאחד מהם הוא האלימות שחוות אחדות מייצרות, כמעט כולן חוות לא מוסדרות. מאות נערים שטרם קיבלו זכות הצבעה לכנסת נאחזים על דעת עצמם בשטחי B בין הר חברון ללב השומרון או בבקעת הירדן, סופגים לעיתים קרובות התנכלויות פלסטיניות, מתחככים ביוזמתם עם השכנים, ולפעמים גם עם הצבא. אין לו יכולת לאבטח אינספור חוות וגם אין אפשרות חוקית. ממשלת נתניהו הרי עדיין לא החליטה על ביטול הסכמי אוסלו, וכנראה כבר לא תספיק להחליט. אפילו רועי צאן צעירים אמורים לדעת שדונלד טראמפ עצבני עליה גם ככה לאחרונה.