בימים אלה מתרחש אירוע היסטורי שהיה אמור להוציא את המחנה הלאומי לחגוג ברחובות. בפועל הוא חולף לידנו כאילו מדובר בעוד דיווח שגרתי על חום באוגוסט. החזרה להתיישבות בצפון השומרון, שעד לא מזמן נחשבה לדמיונית לחלוטין, מתחוללת לנגד עינינו, אך במקום להכיר טובה ולהריע למי שהובילו את המהפך הזה והחזירו את הגלגל לאחור, הציבור הימני מגיב באדישות.
לפני 21 שנים הוחרבו ארבעה יישובים בצפון השומרון. הכאב, הייסורים והתסכול פעמו מאז בכל אוהבי ההתיישבות. והנה, הדיווחים האחרונים על השיבה לאותם היישובים והקמת יישובים חדשים בצפון השומרון, מתחבאים מאחורי החדשות על החתמת הכוכב החדש למפלגה החדשה, או על גידוף ישן ממפלגת הדמוקרטים.
עוד כתבות בנושא
בימים החשוכים של ההרס בגוש קטיף ובצפון השומרון, ובשנים שבאו לאחר מכן, ערך הציבור הדתי־לאומי חשבון כפול. הראשון היה חשבון נפש מגזרי על "התנחלות בלבבות" שלא הספיקה, על היחס למדינה ומוסדותיה ועוד. את החשבון השני הם הגישו למנהיגי הציבור. בצדק או שלא, ראשי מועצת יש"ע חטפו ביקורת על מאבק "חלבי" מדי, שלא לומר משת"פי מדי. נציגי המפד"ל ספגו ביקורת על כך שהתעכבו בממשלה בניסיון לעצור את המהלך ולא פרשו מיד. חברי כנסת מהליכוד שלא מרדו באריאל שרון אלא שיתפו עמו פעולה - סומנו. עד היום, גם מי שטרם נולדו באותה תקופה יודעים לציין שנתניהו הצביע בעד ההתנתקות שוב ושוב לפני שהתפטר מאוחר מדי מהממשלה.
הכי מעניין
אם ידענו, כל הגוונים של הציונות הדתית, לסמן ולבקר את כל מי שהיה בעמדה ציבורית באותה תקופה ולא עשה די, ראוי להכיר טובה למי שהחזיר את הגלגל לאחור והביא להקמת 18 יישובים במקום הארבעה שנחרבו. הרי אם לפני 21 שנים היה קם פוליטיקאי ומצליח לעצור את הגירוש ואף להוסיף עוד 14 יישובים על אלו שתוכננו להיהרס, הוא היה מוכתר כמשיח בן דוד.
המהפכה איננה מתרחשת רק שם. לא צריך להיות קשיש כדי לזכור את המאבקים על מגרון, עמונה, בתי דריינוף בבית־אל, נתיב האבות באלעזר והריסת תשעה בתים בלב עפרה. זה נשמע כמעט דמיוני, אבל אחרי עשור אנחנו מזכירים את החוות, היישובים החדשים וההרחבות הרבות ביו"ש כלאחר יד, רק כדי להוסיף "אבל הם לא גייסו את החרדים".
רק חולים באמנזיה ישכחו את הימים שבהם דיווחים על בנייה בירושלים העכירו את האווירה בין ישראל לבית הלבן וגררו סנקציות ונזיפות. ראשי ההתיישבות הגיעו אז כמו קבצנים לישיבות מועצת התכנון העליונה שדנה בזהירות במתן אישורי בנייה לכמה עשרות יחידות דיור, כדי לא לעצבן את הפריצים בוושינגטון ובאיחוד האירופי.
איך קרה שהתרגלנו לטוב ועינינו טחו מראות אותו? רבי אלעזר קבע במסכת נידה ש"אין בעל הנס מכיר בניסו". יהודה עמיחי היטיב להבחין בשירו "ניסים" כי "מרחוק כל דבר נראה נס, אבל מקרוב גם נס לא נראה כך", וגם מי שעבר בים סוף ראה "רק את הגב המזיע של ההולך לפניו ואת נוע ירכיו הגדולות". שנות המלחמה סיפקו לנו מנה גדושה של כאב וצער, ואלה הציבו לא פעם את ההצלחות המפוארות תחת צל שכיסה את עינינו מלהכיר טובה על החסד והאמת. מבצע מוקד המפואר בפתח מלחמת ששת הימים מחוויר אל מול המתקפה המתואמת של חיל האוויר באיראן, ומבצע הביפרים מצדיק סרט עלילתי מלהיב לפחות כמו מבצע יונתן.
משה רבנו הכיר טובה למי היאור שהצילו אותו, ולכן לא הכה בהם. אפילו על מצרים, שהעבידה אותנו בפרך מאות שנים, אנחנו מצוּוים "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו", רק משום שאירחה אותנו בזמן הרעב בימי יעקב אבינו. הכרת הטוב, מעבר למוסריות שבבסיסה, אמורה גם להיות מתגמלת. לתת שכר על הטוב שנעשה, ולעודד עשיית טוב גם בעתיד. אם אנחנו יודעים להתאונן כשהכול מתפרק, אנחנו צריכים גם ללמוד להכיר טובה למי שעמל להרכיב ולחבר.