בן בסון
יו"ר ועד הקהילה במושב בִּתְרון שבבקעת הירדן, מנכ"ל המכללה למדינאות
בן 35, נשוי ללינור, אב לארבעה. תושב בתרון: "אנחנו מקווים שנצליח להיות מודל של התיישבות ציונית שמאחדת את כלל ישראל"
בן בסון | צילום: נעמה שטרן
שלום בן, מה שלומך?
"בגדול נהדר, בקטן מורכב, אבל מצב הרוח חיובי. חווים את הקשיים הראשונים של ההתחלה אבל שמחים על כך, כי היינו מוכנים. תחושה של מעשה בראשית".
מה הם קשיים של התחלה?
הכי מעניין
"התשתיות, האבק בעיניים, ערימות החול, הגנרטור שכבה והמים שנגמרים, והכול קורה לפני שבת ובבת אחת. כשאין כאן מזגנים זה לא מצחיק".
איך התגלגלת לבִתְרון?
"נולדתי וגדלתי בחולון, בן למשפחה חילונית מסורתית, והייתי רחוק מאוד מחשיבה לאומית פוליטית. חייתי חיים רגילים עד שהייתי בן 24. אז, במבצע צוק איתן, נהרג אחי הקטן גל, לוחם בסיירת יהל"ם. האירוע הזה שלח אותי להעמיק בענייני מדינאות וזהות בניסיון למצוא תשובות להרבה שאלות שהיו לי. במהלך המסע הזה התחלתי להבין הרבה יותר בענייני מדיניות, והתחזקה אצלי הזהות היהודית-לאומית.
"בגלל המלחמה היה לי ברור שאני רוצה לפעול בתחום ההתיישבות ולהקים מושב שיהיה מודל לאחווה ישראלית, משהו שקצת שכחנו לפני המלחמה. זו גם הסיבה לכך שהקהילה שלנו קמה כקהילה מעורבת, דתיים וחילונים ביחד. וכשאת לוקחת את הדבר הזה ושמה אותו בקו הגבול, מתוך תפיסה שאנחנו המדינה ועלינו מוטלת האחריות לפיתוח המקום, נוצרים דברים נהדרים".
עליתם על הקרקע לפני שבועיים. זה היה פרי שגדל והבשיל במשך תקופה.
"כן. עבדנו על הקמת הגרעין במשך יותר משנה. יחד עם ארגון השומר החדש, שמוביל את הפרויקט, עשינו קמפיינים ואז כנסי זום. מי שעבר את זה ורצה לשמוע עוד הגיע לכאן לסיור. בכל יום שישי, במשך חודשים, היו מגיעות עשרים-שלושים משפחות מתעניינות. אחרי זה עשינו ראיונות. בסוף לקחנו את המשפחות שנראו לנו הכי מתאימות ונכונות למשימה, שירכיבו מגוון סוציולוגי. בחנוכת המושב היו 400 איש - הרבה מתנדבים של השומר החדש, ראש המועצה, אנשי החטיבה להתיישבות, מרים אדלסון וקק"ל. זה היה אירוע מאוד מרגש. היו כאן הרבה אנשים ותיקים שעשו דבר או שניים וראו עליהם שהם נרגשים. הזכרנו להם את עצמם לפני חמישים שנה. אנחנו ממשיכי הדרך".
שמע, זה ממש מרשים. אבל בקעת הירדן קשוחה. אני מכירה אנשים שבחרו לגור שם כי הם הגיעו לביקור בחורף וחשבו שהכול ירוק, ואז בקיץ... וואו.
"האמת היא שגם אני עשיתי את הטריק הזה לאנשים. תראי, 7 באוקטובר גרם לנו לזיכרון גלותי שנשכח. הוא הזכיר לנו את הפוגרומים שיהודים חוו בתקופת הגלות, ואני חושב שכמו שבתקופת הגלות הרעיון הציוני היה הדבר היחיד שהציל את העם היהודי מכיליון גמור, כך גם עכשיו, אחרי מה שעברנו, הרעיון הציוני הוא היחיד שיכול להחזיר אותנו לדרך הישר. לא מפתיע שאחרי 7 באוקטובר הרבה אנשים חושבים לעשות ציונות חלוצית. כחלק מזה אתה צריך להיות איפה שהמדינה צריכה אותך ולא איפה שנוח לך. אני חושב שריבונות נמדדת בכמה חזקים אזורי הספר. בשביל זה צריך אנשים שיוכלו לשאת את האתגר. הבטחנו לאנשים שיהיה פה קשה, לא שיהיה קל. זה דרבן אנשים להגיע ולהירתם למשימה הלאומית הזאת".
בתרון הוא מושב. מה זה אומר, בעצם?
"זה המושב הראשון שהוקם זה יותר מעשרים שנה. זה אומר שאנחנו מקבלים שטחים חקלאיים, וכולנו נעסוק בחקלאות. זה אירוע מכונן כי אנחנו חוזרים ליסודות. כרגע כולם עדיין עוסקים במקצועות חופשיים ואנחנו גרים בקראווילות, במחנה זמני מצומצם. אבל כל מי שגר פה התקבל למושב כי יש לו זיקה חקלאית ובהמשך הדרך הוא יעסוק בתחום, ולכל אחד יהיו השטחים החקלאיים שלו על הגבול.
"אנחנו 17 משפחות ובקרוב יעלו עוד שתיים. עלינו עם גרעין נח"ל, שעושה אצלנו פרק משימה של שנה, והם יעזרו להרים את המושב. את בתרון מרכיבות משפחות מגוונות: דתיים, חילוניים, עירוניים, מושבניקים, חבר'ה מקריית-גת, מירושלים, מעמק המעיינות ומחולון. זה נשמע כמו דיבורים גבוהים אבל הרעיון הציוני הוא באמת המכנה המשותף הרחב שלנו".
לכמה אתם צפויים לצמוח?
"זה תלוי בטופוגרפיה ובמה שהיא תאפשר. אנחנו מדברים על מושב עם 120 משפחות בערך. אם אפשר יותר אז יותר. אנחנו שומרים על הגבול המזרחי, ולכן נהיה יישוב ללא גדר. אנחנו לא מתכנסים בארבע אמותינו, נתפוס את המרחב כולו. אנחנו חוליה נוספת בתוכנית אלון".
השומר החדש הכריזו על בתרון כעל קצה הקרחון, ויש היום הרבה עשייה על הגבול המזרחי, אבל זה אזור שלא קל לגור בו.
"בקעת הירדן היא חבל ארץ מדהים, וחשוב אסטרטגית. יקומו פה עוד יישובים, יבואו עסקים קטנים ויפותחו מיזמי תיירות. יש כמות מעיינות לא נורמלית בבקעת הירדן, וכביש 90 חוצה אותה מאילת ועד מטולה. הפונטציאל קיים, ורק צריך שיבואו לפה חבר'ה עם רעב לעשייה ותפיסת משימה. אז בחזון אנחנו רואים תעשייה, תיירות והתיישבות, חינוך, מחקר ופיתוח טכנולוגי. יש המון מה לעשות ועכשיו גם יש הזדמנויות.
"אחרי 7 באוקטובר ממשלת ישראל התעוררה וקלטה שהיא צריכה להשקיע יותר בגבול המזרחי. זאת עת רצון ועת יכולת. לא פשוט להביא אנשים לגור באזור מאתגר יחסית מבחינת עבודה, מקום שומם יחסית, ללא מקומות בילוי ואזורי מסחר רציניים, ולכן צריכים לבוא לפה אנשים עם תפיסה חלוצית".
התחושה שלי היא שבאופן יחסי, חבר'ה מהציונות הדתית קופצים על המשימות הלאומיות. השאלה היא איך מביאים למקומות האלה גם חבר'ה לא דתיים.
"אני שותף לתחושה שלך. גדלתי במגזר החילוני, אבל היום כל הסביבה שלי היא אנשים מהציונות דתית. אני חי את הפערים האלה. דתיים קופצים על כל משימה לאומית כי ככה הם חונכו, ולחילונים קשה יותר להגיע. המגזר החילוני די זנח את הרעיון הציוני. אני חושב שאנחנו צריכים לתת דוגמה לחזרה ליסודות הציוניים, להחזיר לשם את המגזר החילוני. אבל אני חושב שלא נכון למשוך אנשים בהבטחות לבית עם חצר על דונם. אנשים יגיעו אם הם ירגישו חלק מרעיון גדול. הרצל אמר ש'שום אדם אינו חזק דיו או עשיר דיו כדי שיוכל להעתיק עם ממקום מושב אחד למשנהו. רק רעיון יכול לחולל זאת'. אנחנו מדברים בשפה של ציונות, אתגרים ומשימה".
אחיך נהרג בעזה. במלחמה הזאת החברים שלו חזרו לשם. ספר עליו קצת.
"גל היה בחור נחוש, מלח הארץ, הוא אהב לטייל ושאף להגיע רחוק בצבא. הוא נהרג יום לפני תאריך היעד לקבלת סיכת לוחם, בהיתקלות עם כוח נוח'בה בפעילות מבצעית בבית-חאנון. זה היה אירוע מורכב, ניסו לחטוף את הגופה שלו והתפתח קרב רציני. במלחמה הזאת הצוות שלו חזר לאותו המקום והצטלם עם הדגל של גל על הריסות בית חאנון. סוג של סגירת מעגל. אנחנו בקשר מעולה עם הצוות. במשך השנים החברים שלו הפכו לחברים שלי".
עם ישראל יוצא לגור בדירת עראי, ואתה גר בדירה כזאת כל השנה. איך ההרגשה?
"לחיות בקראווילה של 75 מ"ר עם ארבעה ילדים זה לא הכי פשוט. כשאתה מפעיל מכונת כביסה כל הבית רועד. אבל הקשיים האלה גורמים לנו להתרכז במה שטוב, בנוף המשגע של הרי ירדן, בקהילה ובחשיבה איך אנחנו רוצים שהמקום יהיה וייראה. אני מציע להגיע בסוכות למעיינות בסביבה, וספציפית לעין גל, שהקמנו לזכר אחי בארץ המעיינות. מוזמנים לבוא אלינו לקפה או לבירה ולהכיר אותנו ואת היישוב".
עוד אנשי השעה
