ניצן קופמן
הנדסאית אדריכלות בת 30, נשואה לאלעד, אם לשניים. תושבת כרם־שלום וחברת ועדת החינוך בקיבוץ
"קטן ושקט, מקום קסום לגדל בו את הילדים. הלוואי שיגדל ויצמח להיות כל החלומות שלנו"
ניצן, מה שלומך?
"שלומי טוב. בתקופה הזאת עדיין יש בדרך כלל קייטנות לילדים, אבל השנה יצא שיש קייטנה חלקית, אז אחד מהילדים נמצא בבית".
לראשונה זה שנים ייפתח מעון לתינוקות בכרם־שלום. איך את מרגישה עם זה?
הכי מעניין
"זה אחד הדברים המרגשים שקורים עכשיו בקיבוץ. אנחנו מחכים לזה המון זמן. המעון היה אמור להיפתח עוד לפני 7 באוקטובר. יש לי שני ילדים, אחד בן שלוש ועשרה חודשים, ותינוקת שעוד מעט בת שנה. הגדול היה אמור להיכנס לשנה השנייה במעון, אבל בגלל המלחמה הדברים נדחו. בסוף הקטנה שלי חונכת את המעון. זה ממלא אותי אישית וגם את הקהילה, מצמיח אותנו ונותן לנו אור".
אתגר הקליטה של כרם־שלום התחיל עוד לפני מתקפת הפתע. הקיבוץ הלך והתכווץ, ואז הגיעו משפחות דתיות שמילאו את החסר, אבל הוא עדיין היה קטן.
"אנחנו משפחה חילונית, והגענו לכאן שנתיים אחרי ששילבו את הדתיים בקיבוץ. בכל השנתיים האלה לא היה מישהו שהגיע לקליטה. היינו החילונים היחידים שהגיעו אחרי תקופה ארוכה בלי שנקלטו תושבים.זו הייתה תקופת מגפת הקורונה, זמן מורכב בפני עצמו".
מה הביא אתכם לקיבוץ?
"הגענו דרך ידידיה רזיאל ז"ל. הוא היה בשמירה עם בעלי במסגרת ארגון השומר החדש, וסיפר לו על כרם־שלום. החלטנו להגיע ולבדוק את המקום. היינו סטודנטים אחרי חתונה, וחיפשנו מקום להשתקע בו. רצינו לגור ביישוב שמשלב דתיים וחילוניים, וגם את ערך ההתיישבות בפריפריה.
"האמת היא שלא התכוונו לבדוק את כרם־שלום ברצינות. רק רצינו לבוא ולראות לרגע. בעלי הוא ממגורשי גוש קטיף, אז הוא מחובר לאזור. המשפחה שלו גרה בקרבת מקום, אבל אני בכלל מהצפון, רגילה שיש לידי עיר קרובה, וכרם־שלום היה מנותק מדי, רחוק מדי. הגענו בלי כוונות רציניות, אבל התאהבנו.
"בשבת שבה באנו לראות את הקיבוץ התארחנו אצל משפחת רזיאל, ולכל האנשים היה מאור פנים מיוחד. מאז השתלבנו, התרגלנו והבנו שזה המקום שלנו. כאן אנחנו רוצים לגדל את הילדים".
ומה לגבי המצב הביטחוני?
"הבנו שזה בא ב'פיקים' - או שהכול קסום ושקט או שהמצב גרוע, כמו שראינו".
מה קרה לפעוטונים? למה לא נפתחו כאלה?
"היינו אוכלוסייה קטנה מאוד. היום מתגוררות כאן ארבעים־חמישים משפחות, כי יש כאן קליטה, ובמעון החדש יהיו עשרים ילדים. לפני כן היינו מעטים, והתקשינו לפתוח מסגרות חינוך. הגן אצלנו התנהל במתכונת רב־גילאית.
"בספטמבר 2023 הגענו למצב שכבר מתאפשר לפתוח פעוטון. היו מספיק ילדים לזה, ודיברו על תוכניות בנייה. אבל אז פרצה המלחמה, והכול נעצר. השנה אנחנו מתברכים בעוד אנשים שבאים לגור כאן. הצמיחה הדמוגרפית חשובה בקיבוץ קטן כל כך".
איפה תפסה אתכם מתקפת המחבלים?
"היינו בטיסה חזרה מיפן. בשבת התחלנו את הנסיעה בחזרה לארץ עם תהיות ושאלות לאן חוזרים, ואם יש לאן לחזור. היה לנו מזל גדול מאוד שלא היינו בקיבוץ בשמחת תורה. המחבלים חדרו לבית של השכנים שלנו, משפחת שינדלר, שהבית שלהם הוא ה'דו' של הבית שלנו. בעלי גם חבר בכיתת הכוננות, אז בוודאות זה היה פוגש אותו ואותנו. כשנחתנו הגענו למשפחה שלנו במרכז הארץ, ואחרי כמה ימים החלטנו להצטרף לקהילה של הקיבוץ שפונתה לאילת, כדי להתחבר ולהיות עם כולם.
"החוויה לא הייתה נעימה. אחרי כמה שבועות חזרנו למשפחה לתקופה של כמה חודשים, ושם הבנו שהמגורים מחוץ לקיבוץ יהיו לתקופה ארוכה. הבית שלנו נפגע, והיינו צריכים לחכות לשיפוץ. הקהילה עברה לאשלים, ואנחנו גרנו במיתר. ביוני לפני שנה חזרנו לקיבוץ.
"כבר באשלים ליוותה אותנו עמותת גנים לחיים, שהולכת איתנו גם עכשיו. העמותה עוזרת בתכנון חללים פדגוגיים מותאמים, והיא עשתה את זה להרבה קהילות שפונו מהעוטף. גם בזמן הפינוי הם סייעו בריהוט וציוד, כדי שתהיה לילדים שלנו מסגרת זמנית. טוב שיש מלאכים כאלה".
במה העבודה של העמותה באה לידי ביטוי במעון החדש?
"הם מלווים את הקיבוץ מתחילת התהליך, כדי להבין את הערכים החינוכיים והפדגוגיים של הקהילה, וכדי להתאים את החלל לילדים ולמהות של הקיבוץ. יש צוות שמלווה את הקיבוץ מתחילת התהליך ועד יום ההקמה. הם מגיעים עם מתנדבים רבים, ומרכיבים את הכול מתוך כוונה לשתף את כל הקהילה. כמו שבתכנון הם רוצים לחבר את הקהילה למקום ולמוסד החינוכי, אז כך גם בהקמת המעון".
אילו ערכים הובילו אתכם בתכנון המעון ובנייתו?
"אנשים נתפסים היום לשיטת מונטסורי, ובקיבוץ יש דברים שמתקשרים לזה: חללים שמאפשרים עצמאות, פינות מותאמות גיל לחקירה עצמית. אנחנו לא קוראים לזה 'מונטסורי', כי מטבע הדברים החינוך בקיבוץ ממילא הולך לכיוון הזה. בצבעים הלכנו על גוונים טבעיים ונעימים".
עוד כתבות בנושא
אתם נמצאים כבר שנה בכרם־שלום. זו חתיכת אומץ לחזור וגדלות נפש להמשיך להיות חלוצים בקו גבול כפול, מול מצרים ועזה. מה התחושות שלכם היום?
"השנה הראשונה של החזרה הייתה לא פשוטה. אני חושבת שכל מי שחזר הרגיש כך. הקהילה צריכה להבין איפה היא עומדת, ומערכות החינוך לא היו מוכנות אלא נבנו והתארגנו במקביל לחזרה שלנו.
"בכלל, החזרה לא הייתה למקום שהיינו בו קודם. אנחנו לא מה שהיינו קודם. זו הייתה שנה מורכבת, אבל עם רצון ועשייה ועם הפנים קדימה. המעון הוקם, וכל דבר כזה שקורה בקהילה מרים ומצמיח אותה. אלה הדברים שצריך לעשות".
מה לגבי תחושת הביטחון?
"בכרם־שלום יש רבש"ץ מדהים, אליה בן־שימול, שגם היה בתפקיד ב־7 באוקטובר. הוא דאג שכיתת הכוננות שלנו תהיה מיומנת ומצוידת, ובאותו היום הם נתנו את הכול במלחמה על הקיבוץ. גם כיום הם עושים הרבה כדי לתת ביטחון בקהילה.
"תראי, אף אחד לא שאנן כמו קודם, זה תמיד נמצא שם ברקע, ואני מניחה שזה תמיד יהיה".
אתם קיבוץ מעורב, דתיים וחילונים, ומחזיקים במגוון דעות פוליטיות. זה דגם מוקטן של החברה הישראלית, או לפחות של חלקים גדולים ממנה. יש לך עצה לחיים משותפים?
"זה עניין מורכב, אני חושבת שפשוט צריך להשקיע בהכלה ובהקשבה. גם בחינוך בכרם־שלום דברים עולים וצפים, ומשתדלים לתת לכולם את המקום שלהם. במעון זה פחות עניין, אבל לפעמים עולות סוגיות ומדברים עליהן.
"בכל שנה בודקים את מספר הילדים החילונים ומספר הילדים הדתיים שעומדים ללמוד בגן, ואז עושים התאמות. אם יש ילד אחד או שניים חילונים, בודקים מה יתאים להם, עושים השתדלות. בסוף כולם רוצים להרגיש בבית, לשם מכוונים - וזה מאוד מורגש".
עוד כתבות בנושא
