בגיליונות האחרונים התקיים מעל דפי מוסף שבת דיון בעניין נערי הגבעות. בעיניי, שליחותם של נערי ואנשי הגבעות היא נצרכת, יעילה ומוסרית מאין כמוה. הם כובשים חבלי נחלה ועושים זאת באמונה ובמקצועיות ראויה לשבח, ועל כן, ככלל גורף, אני בהחלט סומך על שיקול דעתם. ברצוני להציע כיצד אני רואה את הנעשה בשטח מתוך היכרות קרובה.
כידוע, במלחמת ששת הימים זכתה מדינת ישראל לכבוש את יהודה, שומרון ורצועת עזה, אם כי בצורה חלקית וראשונית בלבד. הגבול נמתח וזז מזרחה, אך החיים היהודיים נשארו בתחומי הקו הירוק. "כיבוש" במובן החיובי (!) כולל גם התקדמות מיידית לסיפוח ויישוב האוכלוסייה בחבלי הארץ שנכבשו ושוחררו מידי האויב. מדינת ישראל לא החליטה אז האם לבלוע או להקיא, והתנהלה מתוך בלבול, הססנות ומסרים כפולים. ההחלטה לא להחליט העבירה את ההכרעה לשטח ולכוחות השוק, בבחינת "ישחקו הנערים לפנינו".
עוד כתבות בנושא
במהלך השנים קם גוש אמונים כתנועה ציבורית, ובמקביל לעבודה פוליטית וציבורית מאומצת ומרשימה, החל לקבוע עובדות בשטח. מנגד, וקצת באיחור, גם הערבים הבינו את המסר ואת כללי המשחק. כך, במשך שנות דור השקיעו שני הצדדים מאמצים בלתי פוסקים בכיבוש ההרים והטרסות, כאשר השיטה היא להתנחל ולתפוס שטח בגיבוי מאמצים תקשורתיים ודיפלומטיים חובקי עולם. כל צד התקדם בנקודות, והמערכה לא הוכרעה. לעיתים נראתה ידו של זמביש על העליונה, ולעיתים ידו של סאלם פיאד.
הכי מעניין
בקרב הממשלות, גם אצל אלו שראו בעין יפה את ההתנחלות, ההססנות הייתה דומיננטית, ומרוב פחדים וחששות ההתקדמות הייתה בצעדי צב באופן יחסי. למרות תנופת הבנייה המרשימה, היישובים היו כמוצבים חודרים, כאצבעות המנסות להיאחז.
מהפכת הגבעות והחוות שהתחוללה בשנים האחרונות העלתה את כיבוש יו"ש בכמה וכמה הילוכים קדימה, עד כדי כך שההסתפקות במועט במשך עשרות שנים נראית כעת קצת גלותית ותמוהה. נקודת המבט הנוכחית רואה את המרחב כולו כיהודי, כאשר הכפרים הם מובלעות בשטח ישראלי, בניגוד למצב שבו יישובים יהודיים מוקפים נוכחות אויב. מה שעשו הקיבוצים והמושבים לפני תש"ח, עושים היום בגבעות ובחוות בהצלחה מרשימה, ברוך ה'. יש רבים המסייעים וזכותם גדולה, והשינויים התאפשרו כמובן בזכות עבודה מאומצת במשרדי הממשלה, ועדיין הדומיננטיות של הנערים בעיצוב המרחב היא גדולה. יש בכך אומנם חוסר נורמליות, אך גם הרבה מן הבריאות.
אנשי השטח יוצאים יום־יום למרעה וקובעים נוכחות יהודית מעבר לגדרות היישובים, עד בתי הכפרים הערבים ואף ביניהם. זהו מהלך היסטורי: עם ישראל כובש מחוזות בארץ ישראל שיהודים לא ישבו בהם אלפיים שנה; בחלקים מן השומרון, שיהודים לא חיו בהם בתקופת בית שני, זהו הכיבוש הראשון אחרי מלחמות יהושע.
מן השמיים זיכו את הנערים ושותפיהם לחולל מהפך כה חשוב, ועם ישראל חייב להם רבות. שגיאות מי יבין, והן מתרחשות אפילו בחיל האוויר, אך ככלל אני סומך על הנערים בחזית משום שאני רואה שם מקצועיות ומעריץ את הזיהוי הנכון, המוקדם והקריטי שבו הם צדקו ואילו אנחנו המבוגרים, כולל אנשי הביטחון, טעינו בגדול. לאנשים מערכתיים קשה להודות בכשל הזה, אך הנערים מצידם אינם מבקשים קרדיט אלא ממשיכים במשימותיהם. הנערים הללו אינם מהווים בעיה חינוכית, ובמובנים רבים הם מודל. רוב מוחץ של ההורים לא חשים כישלון כאשר בנם עובר לגור במאחז; מבחינתם הוא לוקח את דרכם כמה צעדים קדימה, גם אם בסגנון שונה. זהו מצב טבעי ומבורך, בוודאי בהשוואה לנשירה ועזיבת הדרך שמתקיימת במספרים לא מבוטלים בקרב בני גילם.
השואל הרי זה מגונה
אכן, מציאות שבה אזרחים, ובפרט נערים, מנהלים חזית עצמאית, היא בהחלט לא נורמלית. חברת נערים נבונים ככל שיהיו, שאינם חובשים את ספסלי בית המדרש או התיכון, היא חברה בעלת מאפיינים לא שגרתיים. אך הדבר נכון גם בצד החיובי: כמחנך אני רואה אצלם הרבה חשיבה עצמאית, למידה מטעויות ומהצלחות, התקדמות, תנועה וגמישות מחשבתית. שנים ארוכות ספגו המתיישבים בנימוס את הטרור ואת היחס הרך מדי כלפיו, ונהגו באיפוק לא אנושי. כנגד זריקות אבנים יש מיגון לרכב, כנגד ירי יש אוטובוסים מיוחדים, כנגד פלישות יש גדר חכמה, ועוד ועוד. עד שבאו נכדיהם ואמרו: חלאס. אם אין משילות ואיש לא אוסף את כלי הנשק בכפר, אף שהכול יודעים לאן הם יופנו, מדוע עלינו לכבד זכויות לא חוקיות של חקלאים ערבים במרחב?
כמו בערים ובכפרים רבים, גם בכפר בורין הסמוך למקום מגוריי, מתנוססת בגאווה אנדרטה לשהידי הכפר שהלכו והתפוצצו בפיגועים שונים. זו ההשראה החינוכית לכל ילדי הכפר. איפה המשילות? החוק? השכל וההיגיון?
ובעיקר: מה הברירה? לחיות בתוך גדרות היישובים? בשום אופן. הרי אנחנו חיים בתוך ג'ונגל. שר האוצר הזכיר לאחרונה "מיליון כלי נשק לא חוקיים" בחברה הערבית בישראל, ועוד לא דיברנו על יו"ש. השקט היחסי כרגע עלול להטעות. הוא נובע מהרתעה בזכות פעולות נחרצות יחסית של צה"ל. במקביל, גישת הבית הלבן הוציאה גם היא הרבה רוח ממפרשי האויב והוא הוריד הילוך באופן זמני, אך בשנייה אחת הכול יכול להידלק.
יש בתוכנו אוכלוסיית אויב שכקולקטיב הכריזה עלינו מלחמה. הדבר ניכר בכל מקום שבו ניתן לבחון את רשות הרבים של עם: בגיבורי התרבות, במוסדות החינוך, ברדיו, ברשתות ובמסגדים. חברה שלמה מחנכת להשמידנו, מחומשת עד צוואר ומחכה לשעת כושר, ואנחנו מחשים? יתרה מזו, אנחנו מוצאים זמן לעסוק בחידוד ופלפול האם כל פעולה של כל נער גיבור היא מוסרית או לא? בהלכות שבת נאמר כי בדיני פיקוח נפש "השואל הרי זה מגונה, והנשאל שופך דמים".
בהרצאות וסיורים אני נשאל פעמים רבות: האם אין לך ביקורת על הנערים? האם אתה גם מגנה אותם לפעמים? ותשובתי: אני ניגש אל הנערים האלו בכבוד ומתייחס אליהם ברצינות. הם צדקו ממני בכל מיני ויכוחים קודמים, ועל כן אומַר את דברי בצנעה ובטח לא בפרסום פומבי. טקס הגינוי הוא מכוער בעיניי, לא חינוכי ובעיקר לא יעיל. הגינוי סוגר כל אופציה לשיח חינוכי רגוע, ומדגיש עד כמה המגנה מעדיף את היחס כלפיו "בחוץ" על פני קשר אמיתי עם חבריו למחנה. אני בז למגנים, וגם לא מאמין להם.
מי שמבקש לבחון את מעשי הנערים במנותק מההקשר, חוטא לאמת. ברגע שפוקחים את העיניים, היחס לנערים מקבל פרופורציות. הנה דוגמה פשוטה: גדודי הרש"פ מתאמנים לעיני כול עם אופנועים, נגמ"שים ומצנחים. אנו בוהים בפרסומי הזוועה האלו באדישות, מערכות המדינה רדומות לחלוטין ומתנחמות בכך שישנה במגירה תוכנית מסודרת ל"תרחיש היפוך קנים". ואם ערביי רמלה, לוד וירושלים יצטרפו לחגיגה? גם לתרחיש כזה יש שם, אני מאמין ומקווה. בינתיים עלינו להתאזר בסבלנות עד שהתרחיש יתממש, או־אז המגירה תיפתח וכיתות הכוננות בכל רחבי ישראל ימתינו לכוחות המוקפצים. רק מי שהמצב הזה נראה לו טבעי ונורמלי, ולא מחלה כרונית קשה של גלותיות אוסלו, מסוגל לראות רע בחלוצי הגבעות והחוות. היכולת להפריד ולבודד מכל דיון את הרצחנות הבוהקת של האויב היא מדהימה ומנותקת מן המציאות, והיא גם מסבירה את ירידת הערך של השמאל.
שחיקה מוסרית? לשם הבדיקה, ואכן מתוך סקרנות, לאחר המפגש שקיימנו עם הרב בני לאו ניגשתי לשני אנשי גבעות קצה ושאלתי: אתם כובשים את הארץ, האם אתם מודעים לכך שהפעולות שאתם עושים עלולות להשחית את הנפש ולהרגיל אותה לחיי אלימות, פשע ומוסר עקום? זו לא סכנה בעיניכם?
התשובה המיידית הדהימה אותי בכנותה: ''ברור, אבל מה לא עושים בשביל עם ישראל''. ובכל זאת, שאלתי, איך מתמודדים? הם סיפרו ש"כל אחד קובע את הכללים לעצמו, לומדים מהר מאוד. המלחמה על הארץ צריכה להיעשות בנקיות. אם אתה רואה שלקחַת רכוש זה משחית אותך, אתה מפסיק. יש כל מיני אירועים שחבר'ה מסוימים אומרים 'אני לא בא, אני לא קופץ'".
שאלות רבות עודן פתוחות: האם ניתן לסמוך על כל נער בפני עצמו? האין זה שיגעון? האם בתוך המערכות מאתרים תמיד את כל מי שמועד וכושל?
ארטילריה מקדימה
הרב בני לאו עצמו מתאר בספרו החדש את הערבים הנוצרים מהכפר טייבה ליד עפרה, ומציין שכלל הנוצרים ביו"ש סובלים ''ולא רק בגלל היהודים''. בתוך המילים המכובסות הללו מקופל הסבל הרב שהערבים הנוצרים עוברים מאת אחיהם המוסלמים. המספרים מדברים בעד עצמם. הערבים הנוצרים בבית־לחם היו פעם רוב מוחץ וכעת הם אחוז זעום, והם לא עזבו בגלל פעולות תג מחיר. הרב בני מעגל פינה ברכות מנומסת, מכסה את מומיו של האויב, מכיל וסולח לערבים המוסלמים ומדלג על רדיפתם האכזרית את הערבים הנוצרים.
אז מה קרה לאחרונה שבגללו עלו הנערים לכותרות? האם יש יותר אלימות בחודשים האחרונים ביו"ש? בגזרת קוצרא? התשובה היא: לא, עובדתית. שינוי השיח לא הגיע במקרה, אלא באופן מכוון. הוא תוצר של עבודה מאומצת שחיכתה זמן רב להזדמנות.
אחרי טבח שמחת תורה תשפ"ד, ההלם היה עמוק. ההבנה החדה הכתה לפתע בציבור כולו, מיהו האויב ועד כמה הוא מנוול, רצחני ומאוס. לו ניסה אז מישהו לעורר את השיח ואת הרחמים לטובת משפחה "מסכנה" בקוצרא, הוא היה נקטל ציבורית תוך רגעים. אגב, באותם ימים, בקבוצת הטלגרם של קוצרא צפו בחדווה בסרטוני השחיטה מהקיבוצים. לא יכולנו לראות את פרצופיהם, וצה"ל הטיל עליהם סגר מוחלט.
מאז חלפו כמעט שלוש שנים, והתקררנו. במשך חודשים ארוכים היינו עסוקים בחטופים, בחזיתות, בפצועים, במילואים. במקביל צה"ל שדרג מאוד את הנוכחות שלו בערים ובמחנות הפליטים, ויצר הרתעה חשובה. רוב פעילי השמאל נטשו את השטח לטובת הפגנות הרפורמה, ובהמשך החטופים. קומץ אנרכיסטים ניסו שוב ושוב להדהד את שנאתם לכיבוש המתרחש ביו"ש, אך לשווא. איש לא התרגש, הזיכרון היה טרי ודומיננטי.
עוד כתבות בנושא
מששבו הבנים והבנות הביתה ותם המאבק, הופנו זרקורי השמאל והתקשורת מהארץ ומחו"ל בחזרה לאזור המוכר, ליו"ש. לאחר קמפיין הרעב בעזה ורצח העם, החליט השמאל העולמי כי הגיעה השעה להרים בחזרה את האויב ביו"ש למצב מתקפה. הארטילריה המקדימה היא תמיד הרעשה תקשורתית כבדה התוקפת ללא רחם את צה"ל וישראל, מתוך תקווה כי תוך כדי הבהלה הישראלית, השבאב בכפרים יבינו את המסר ויפעילו במקביל את הטרור העממי "הספונטני".
בזמן שכתבים ארבו וחיפשו בשר לקמפיין, ובשעה שמהדורות חדשות בעולם דיווחו על מעשיהם – הנערים, שאינם מודעים למשבי הרוח בגזרת אירופה, המשיכו בשלהם: הקמת מאחז, בניית בתים, מרעה יומיומי, ודילוג לנקודה הבאה. האם כל פעולה נעשתה בחוכמה ובצורה מדויקת? האם מדובר במצור או בהגברת נוכחות? האם מדובר בפעולה לא חוקית או בהפעלת משילות? האם זו פגיעה במשפחה תמימה או סילוק אויב מסוכן שפלש? יש מי שעבדו חזק כדי לשתול בראשי הצופים את התשובות הנכונות מבחינתם, כדי להצניע ולהשכיח את ההזדהות הטבעית עם מי שנאבקים באויב.
לא קשה להוביל קמפיין נגד כיבוש. כיבוש הוא דבר אלים באופיו, ומלחמה היא כוחנית ולא מצטלמת טוב. מה שמתרחש בחוות, בגבעות ובעמקי המרעה זו מלחמה. אנשי החוות והגבעות הם לוחמים נהדרים, והמחיר לצד המפסיד הוא כבד. האויב נאלץ לוותר על קרקעותיו ועל חלומותיו, והוא מהרהר בקול רם על ייאוש. הציבור ברובו מביט היטב במראה, שעליה חרוטים עדיין הדמעות והזיכרונות מהטבח בעוטף, וגם לאחר חשבון הנפש הוא מבין את המציאות ואת נחיצות המהלך המכאיב כל־כך לאויב ולתומכיו.
המהפכה הרביעית
מבקרי הנערים נחלקים לכמה סוגים: יש מי שמעדיפים השתלטות ערבית לא חוקית על מעיינות על פני חווה יהודית; יש מי שמעדיפים חווה יהודית, אך מציבים גבולות ומגבלות לשימוש בכוח; יש מי שרואים בשימוש בכוח כנגד האויב דבר מוסרי רק כשהוא נעשה בשם המדינה; ויש מי שרואים בשימוש בכוח נגד האויב דבר מוסרי וצודק, אך לא כשיש מצלמות באזור.
אענה בקצרה לקושיות ארבעת הבנים: מי שמעדיף ערבים – ויכוח לו עם הציונות, ויש לה דוברים טובים ממני; מי שמבקר את השימוש המופרז בכוח – ילך ויתדיין עם אנשי המטכ"ל; מי שרוצה שרק המדינה תפעל – איתו אני מסכים בכל פה. מדינת ישראל חייבת לייצר הרבה יותר משילות כפי שהוזכר בעניין כלי הנשק. ולגבי האחרונים – אלו שאין להם בעיה עקרונית עם המעשים, אך הם מזדעקים נוכח אי־יעילותו ברגע נתון בשל התקפה תקשורתית – למיטב שיפוטי הם אלו שצועקים וזועקים מרה באופן החריף, הבוטה והמכוער ביותר. התעוזה והיומרה מקפיצות אותם יותר מהמעשה עצמו. הם מכפישים במרירות, וזו בדיוק הסיבה שזעקתם לא נשמעת: כי יש בה צביעות.
לסיום אי אפשר שלא להזכיר את מאבקה של ישיבת חומש, שעבר על החוק בצורה מוצהרת לחלוטין. פעילי חומש התמידו בשטח, השרים וראש המועצה עבדו במסדרונות, ולבסוף החוק נגנז, והמציאות משתנה כיום באופן מדהים. היינו כחולמים.
אין כאן כל חשש לגזענות. המלחמה היא כנגד אויב בשל השקפת עולמו ובחירתו להילחם בעם ישראל, ולגדל את ילדיו על שחיטתנו. עמלק וחבריו מזהים בתקומת עם ישראל את האורות הגנוזים שעתידים להתיישב בכלים של ארץ הקודש על שלל תכונותיה המופלאות, ולהפיץ אמונה ותורה לעולם כולו. במודע או שלא, נגד זה נלחמים הערבים בכל הכוח.
מתוך אמון והערכה לכל אדם באשר הוא אדם, עלינו להסביר בשפה ברורה: לכל אדם יש בחירה, ולכל בחירה יש מחיר. כל כפר, כל חמולה וכל משפחה יכולה להחליט האם היא נאמנת לעם ישראל או הולכת בדרכו של המופתי, ידידו של היטלר. כל ערבי מסוגל לפקוח את עיניו ולשנות את השקפתו. הרב יצחק גינזבורג, שבמידה רבה הגותו חופפת על הצעירים בגבעות, מרבה לדבר בשנים האחרונות על "המהפכה הרביעית", של לימוד אמונה ותורה לגויים. הערבי מוזמן לנטוש את הלאומיות הערבית הרצחנית. כל עוד הוא לא עושה זאת הוא מוגדר אויב, וככזה הוא לא יקבל הנחות.
מנחם בן־שחר מלמד בישיבת חומש ובמכללת "תורת הנפש" של הרב יצחק גינזבורג, ומנחה את ההסכת "מדברים בהר" באתר הקול היהודי
עוד כתבות בנושא
