הטור הזה נכתב בכאב גדול וגם בחשש. הכאב גדול משום שגם אני לא רציתי להאמין למה שראו עיניי במהלך שירות המילואים הממושך שסיימתי לאחרונה בגזרת השומרון. לצידו קיים החשש שהדברים שאכתוב ינוצלו באופן ציני בידי אויבי ההתיישבות ביהודה ושומרון מבפנים ומבחוץ, ויהפכו לכלי בידי המבקשים לפגוע במפעל היהודי והציוני המדהים שאני חלק ממנו מרגע לידתי כמתנחל לפני 45 שנה ועד היום.
אולם הבנתי לאחרונה שאין מנוס. הדברים צריכים להיאמר ולהיכתב, כקריאת השכמה המופנית אל עצמנו פנימה, ומתוך הבנה שעצימת עין מול תופעות קשות ובלתי מוסריות פוגעת בהתיישבות ומערערת את יסודותיה.
למרבה הצער, בקרב קבוצות מסוימות בהתיישבות, שאינן גדולות בהיקפן אך מורגשות היטב בשטח, הפך השימוש באלימות - לעיתים אלימות קשה - לדרך פעולה לגיטימית. כל ערבי נחשב בעיני אותם חוליגנים למטרה לגיטימית למתקפות אלימות, ללא כל קשר לשאלה מיהו ומה מעשיו באותו רגע.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
לא מדובר באירועים נדירים המתרחשים לעיתים רחוקות. המתקפות הללו נעשות באופן יומיומי כמעט. ראיתי זאת מול עיניי ממש. הדברים שתקראו פה הם לא סיפורים של חברים לפלוגה, לא סרטונים שהועברו בקבוצה כזו או אחרת, ולא דיווחים שהגיעו לחמ"ל מכוחות אחרים. זהו רק מראה עיניים אישי, כואב ומתסכל.
באחד המקרים הללו הגיעה לטרמפיאדה בצומת מרכזי בשומרון חבורה של כ־15 בני נוער וצעירים מאחד מיישובי האזור. במקום התקיימו באותו יום, החל משעות הבוקר, עבודות שמטרתן הגברת ביטחונם ובטיחותם של משתמשי הטרמפיאדה היהודים. העבודות נערכו בידי פועליו הערבים של הקבלן שזכה במכרז. אך בעיני החבורה שהגיעה לטרמפיאדה, העובדה שהפועלים היו ערבים הצדיקה התנכלות ללא כל סיבה נוספת: קללות, יריקות, דחיפות, ואף נטילה ללא רשות של שקית ובה ציוד אישי של אחד הפועלים לצורך "בדיקה".
החיילים שהיו אז במקום, ובהם עבדכם הנאמן, ביקשו כמובן להפריד בין הצדדים ולהשיב לפועל את הרכוש שנלקח ממנו. בתגובה זכינו גם אנחנו למטר "ברכות" שלא אצטט כאן מפאת כבודכם. העבודות, שנועדו כזכור לטובת תושביו היהודים של האזור והתקיימו בצומת בכביש ראשי, לא בשטחו של יישוב שאיננו מתיר כניסת ערבים לשטחו, הופסקו למשך דקות ארוכות מחוסר ברירה. האירוע כולו הסתיים כאשר הגיעה למקום ההסעה שהחבורה האלימה המתינה לה, ולקחה את בני הנוער והצעירים לדרכם. שכנוע הפועלים שהם מאובטחים ויכולים להמשיך בעבודתם דרש עוד זמן לא מבוטל.
מכונית שהציתו פורעים יהודים בכפר ג'אלוד, אוגוסט 26' | צילום: Nasser Ishtayeh/Flash90
במקרה אחר היו הקורבנות נהג משאית ערבי ופועל ערבי נוסף שהזמין חקלאי יהודי מהאזור לביצוע עבודה בשטח חקלאי מחוץ לאחד היישובים. העבודות נמשכו ברוגע ובנחת יותר משעתיים, עד שראיתי כיצד מגיעים למקום בנסיעה פרועה שני כלי רכב ובהם חבורת רעולי פנים. בני החבורה תקפו באלות את נהג המשאית והפועל, יידו אבנים על המשאית, חתכו את צמיגיה וגרמו לה נזק קשה.
נהג המשאית ניסה להימלט מהמקום בנסיעה, אך החוליגנים דלקו אחריו כדי להמשיך בתקיפה. קבוצת חיילים יצאה לכיוון זירת האירוע, תחילה בחשש שמדובר בפורעים ערבים. מהר מאוד התברר שהיו אלו תושבים של מאחז לא רחוק, שראו בנהג המשאית ובפועל יעד לגיטימי למתקפה אלימה רק משום שהם ערבים.
באותו המקרה נמלטה חבורת הפורעים מהמקום בנסיעה פרועה ברגע שהחיילים החלו להתקרב. לנהג המשאית ולחיילים לא נותר מה לעשות מלבד לדווח על פרטי האירוע למשטרה, שהגיעה למקום באיחור רב.
הקריאה תבוא מתוכנו
אני יכול להוסיף ולספר על מקרי אלימות נוספים שנתקלתי בהם אישית. חלקם קלים יותר, אחרים קשים - יריקות וקללות בצמתים, מתקפות מאורגנות על בתים בפאתי כפרים פלסטיניים, יידויי אבנים מסכני חיים לעבר כלי רכב פלסטיניים חולפים. ספק אם יש בכך טעם. האמת המרה היא שיש בהתיישבות קבוצה פעילה ומורגשת בשטח, שנוהגת לבצע מעשי אלימות פרועים נגד ערבים באופן כמעט שגרתי.
חשוב להדגיש שזוהי קבוצה קטנה, מאות בלבד מתוך מאות אלפי מתיישבים בשטחי יהודה ושומרון. מרבית המתיישבים - גם מרבית תושבי המאחזים, הגבעות והחוות - סולדים ממעשים כאלה, ולא מעלים בדעתם לנקוט אלימות נגד איש.
אלא שדווקא הסלידה מהאלימות מסמאת את עיניהם של רבים מהמתיישבים, ובהם עד לאחרונה גם אני עצמי, מלראות נכוחה את המציאות. קשה לנו לקבל את העובדה שמתיישבים אידיאליסטים, שטובת העם והארץ בראש מעיניהם, מסוגלים לעשות מעשים בלתי מוסריים כאלה. אנחנו מעדיפים להאמין שזהו מסע תעמולה שקרי שנועד להשחיר את פניה של ההתיישבות, תוך כדי שימוש באירועים ספורדיים וניפוחם המלאכותי לכדי תופעה. אבל לא זה המצב. חמור מכך, ההכחשה של בעיית האלימות אינה נתפסת כתמימות גרידא בקרב אותה קבוצה קטנה שאחראית למעשים האלימים, אלא כרוח גבית. כביכול, הסכמה שבשתיקה למעשים האלימים.
למרבה הצער, גם רשויות אכיפת החוק לא ממלאות את תפקידן במיגור התופעה הבזויה, שלפחות בשטח נראה כי היא צוברת תאוצה. מי שנותרים בחזית מול הקבוצה היהודית האלימה הזו, שהיקף הנזק שהיא גורמת גדול, הם חיילי צה"ל, בסדיר ובעיקר במילואים.
עוד כתבות בנושא
מאז מלחמת ששת הימים הפקידה מדינת ישראל את הריבונות באזורי יהודה ושומרון בידי מפקד פיקוד המרכז, ולמעשה בידי חיילי צה"ל ומפקדיו. משמעותו הבסיסית ביותר של המונח "ריבונות" הוא שליטה בשטח ושמירה על ביטחון החיים והרכוש של כל מי שנמצאים בו. תפקידו הראשוני והעיקרי של צה"ל הוא הגנה על מדינת ישראל ואזרחיה, אך בכובעו כריבון בשטח, הצבא חייב לשמור על הסדר ולהגן על כל מי שבשטח, יהודים וערבים, בין שנאהב זאת ובין שלא.
הבעיה היא שהחיילים הניצבים בחזית ונדרשים לממש את שליטתה הצבאית של מדינת ישראל בשטח נעדרים את ההכשרה ואת הכלים הנדרשים כדי לבצע את המשימה. בינתיים לא מגייסים כוחות אחרים לשם כך.
הדרישה מרשויות החוק להתנער מתרדמתן ולפעול ביד קשה נגד גרעין האלימים הקטן והמזיק חייבת לבוא מתוכנו. אסור להסכים שהכתם המוסרי הזה ידבוק בהתיישבות כולה ויפגע בה.
מדובר במשימה אפשרית. ההיקף המספרי של השותפים למעשים הללו איננו גדול. מהלך נחוש של חקירות והעמדה לדין של אחראים למעשי אלימות ירתיע את חבריהם, ואף אם לא יביא למיגור מוחלט של התופעה – הוא יקטין אותה דרמטית.
עצימת העיניים של הרוב הדומם ביהודה ושומרון, לצד אוזלת היד של רשויות החוק, פוגעות בראש ובראשונה בחוסנה הערכי של ההתיישבות עצמה. הן מאפשרות לקבוצת חוליגנים להכתים בכתם מוסרי נורא את המפעל הציוני הגדול ביותר של דורנו.