הכביש נגמר, הווייז מתחיל להסס. בקעת יריחו נפרשת לכל צדדיה, עטורה בגוני ירוק ובפריחה סגלגלה שנדמה שתכף תחל להצהיב. אני נוסעת בכביש צר אך סלול, ופתאום - גן עדן.
שורות תמרים שנמשכות לכל כיוון, ירוק כבד ומוצק, בריכה עם מים טבעיים שמבריקה בשמש מימין, בית עם גינה משמאל. מבנה גדול שמתברר כחדר אוכל ומסביבו תנועה של אנשים. נערים שזופים בהפסקת סיגריה של אמצע יום עבודה. ריינג'ר שמתעקל בין שורות המטע ונעלם. חבורת גברים ונשים בגיל העמידה שמארגנים על האש, חברים של פנסיונר מתנדב שהחליט שזה המקום שבו הוא רוצה להיות כרגע. ממרחק, רעש של מוסך פתוח עם קולות מתכת וכלי עבודה. חממה ירוקה בצד אחד. שורות של ציוד חקלאי.
אני עוצרת ומתבוננת. מנסה להבין היכן בדיוק נמצאת בקעת יריחו שהכרתי עד היום מחלון רכבי - השוממת והנטושה. איך אדמה שמישהו ויתר עליה לפני 22 שנה נראית היום כמו קומונה שמישהו בנה בה כל חייו. התשובה פשוטה: מישהו באמת בנה בה את כל חייו. "הדבר הראשון שבנינו כשהגענו לכאן היה הבריכה", מספרת לי נעמה עתידיה בחיוך, "עוד לפני שהיה פה בכלל משהו שמצדיק לדבר עליו. התפיסה שלנו הייתה שאם באנו לעשות מעשה ציוני מתוך מסירות נפש, אז לפחות שנוכל גם ליהנות מהדרך".
מאז קרו בה עוד כמה דברים - עדר כבשים שיוצא למרעה, מטעי תמרים, מנגו וזיתים. בקרוב יהיה גם ליצ'י. שבעה ילדים שנולדו כאן, חלקם על רצפת האוהל. נוער מכל רחבי הארץ שעובד ולומד ומפתח מיומנויות, חאן ומרחב לאירועים שבו התחתנו אנשים שרצו לקשור את גורלם בין שמיים לאדמה, בלי קירות ביניהם.
נעמה (42), אישה בהירת שיער ומלאת מרץ, מקבלת אותי תוך כדי תנועה ומענה לטלפונים, מבט בטבלה היומית של סידור העבודה ותפעול הנוער. ביום שבו אני מגיעה חזרו ילדים רבים לבתי הספר ברחבי הארץ, אבל חלק מהילדים שלה עדיין מסתובבים בחווה. עקיבא, הגדול, משרת בדובדבן. אחותו נסיה בשנת שירות בקיבוץ צובה. דוד בן ה־17 הוא יד ימינה ומושקע בניהול החווה. יאיר יהודה בן ה־16 לומד בבית הספר אדם ואדמה בחצבה. דרור בן ה־15 עובד לצד דוד בחווה. ושתי הקטנות - תמר וירדן - אחת חזרה הבוקר לבית הספר ואחת עדיין בבית. היחס לחוק חינוך חובה הוא בגדר המלצה.
נעמה גדלה ברמת־גן, בת להורים בורגנים שחלמו עבורה על חיים בטוחים ומתוכננים היטב, אבל היא תמיד הייתה קצת מרדנית. בגיל 16 השתתפה בלהקת קרקס, עסקה במוזיקה, יצאה בשאלה, "אבל תמיד זרמה לי בדם אהבת ארץ ישראל".
עומר, בעלה, גדל בערבה במושב עין־יהב בבית ישראלי־חילוני, והוא בן למשפחה חקלאית שורשית. סבו וסבתו הקימו את בית הספר החקלאי עיינות, שקלט אליו נוער עולה, יתומים וילדים מרקעים קשים. הם לימדו אותם שהאדמה יודעת לרפא את כל המכאובים. עומר ביקש להמשיך את העשייה מהערבה שכוחת הא־ל לבקעה השכוחה עוד יותר. הם נפגשו בטיול ספונטני כאשר עומר הגיע לבקר בחווה לנוער נושר בשדה־בר, בזמן שנעמה הייתה שם בביקור אצל אחותה שהייתה מדריכה שם. יחד הם נסעו בשבילי המדבר עד שנחתו על גבעה ששלטה על בקעה שוממה. עומר הוציא תרמוס, התקין קפה מדברי והסתכל על השטח. "מה אנחנו עושים פה?" היא שאלה, "הולך לקום פה מקום יפה בארץ ישראל", הוא השיב. חצי שנה לאחר מכן הם עמדו מתחת לחופה. "שאלתי אותו אם אפשר לבוא להתנדב במקום החדש שהוא יקים", היא צוחקת, "מאז, כבר 22 שנה אני מתנדבת".
בשנים שקדמו להגעתם, השטח שעליו ניצבת היום החווה היה חלל בין הבטחה שבורה לסכנה אורבת. קיבוץ ייט"ב הסמוך החזיק שם חקלאות במשך שנים, אבל באינתיפאדה השנייה הפלסטינים חיבלו, בזזו וגדעו. הקיבוץ לא החזיק מעמד והאדמה נותרה מופקרת. "מדינת ישראל כמעט ויתרה על עמק ייט"ב, הם רצו לסלול כביש עוקף עוג'ה".
פרנסה מתאגרת. נעמה עתידיה | צילום: נעמה שטרן
מי שלא רצתה לסגור את הדלת הייתה הרשות הפלסטינית שחשקה בדיוק בשטח הזה והתחילה לעודד אנשים לפלוש לשם. "מי שיושב בלב העמק", אומרת נעמה, "יש לו את הכול. מכאן שולטים על הדרכים, מכאן עולים לרמאללה ולירושלים". וכך בשנת 2000 החלו בדואים להתיישב על האדמה הנטושה בצריפים ובפחונים, אנדרטה לזכר חיילים שעמדה בשטח כוסתה בצלבי קרס. "היה ברור שאם מישהו לא יתפוס את העמק, כל האזור הזה הולך". עומר פנה לראשי מועצות ולגורמים במפעל ההתיישבות ושאל איפה הכי צריכים אותו. איפה הכי קשה והכי דחוף והכי צריך להתיישב. כולם הצביעו על בקעת יריחו, והזוג עתידיה עלה לנקודה בשנת 2004. במשך שנתיים הם גרו באוהל ונאלצו לסלק משם בכוחות עצמם את כל הפולשים, אלו שחגגו על חלקת אדמה שלא שייכת להם. את צינור המים שהוביל את מי החקלאות של ייט"ב בשעתו אותם פולשים חתכו, אבל זה לא שבר את עומר ונעמה. עומר עלה על הטרקטור, נסע לשטח ההפקר וגרר משם בחזרה את הצינור חתיכה־חתיכה, וריתך מחדש. "אחר כך הם כבר לא ניגשו כי הם הבינו שאנחנו רציניים".
שישה מתוך שבעת ילדיהם נולדו בבית. "אבא שלי רופא", היא אומרת, "ההורים שלי לא האמינו שאלה החיים שלי ושאני יולדת ככה. כשהם הגיעו לכאן הם היו בהלם תרבות. אבל אחרי תשע שנים של חיים במגורים זמניים, כשבנינו לבסוף בית אמיתי ועשינו חנוכת בית, אימא שלי עמדה בפתח ואמרה: 'עכשיו זה נראה כמו משהו שאני מכירה'".
נעמה מובילה אותי לסיור קצר בחווה. דיר של כבשים פועות מקבל את פנינו. לא מזמן הייתה פה המלטה. המעשה הראשון שעשו כשהגיעו לנקודה, עוד לפני כל תוכנית חקלאית, היה להשיג עדר. "זו השפה שהמקומיים מכירים", היא מסבירה, "כשהם יוצאים למרעה בשטח הפתוח ורואים אישה יהודייה עם עדר זה מבלבל אותם". מבחינתם, היא מסבירה, זו הכרזה על נוכחות וחיבור לשטח בשפה שקודמת לכל נוכחות אחרת.
חוות עינות קדם | צילום: נעמה שטרן
נעמה הייתה בת 20 ובהיריון ראשון כשלמדה את סודות המרעה. "קנינו עדר של טליות צעירות שלא יצאו מעולם מהדיר. פתחתי להן את השער והן ברחו לכל הכיוונים. ואני, עם הבטן, תפרתי גבעות שלמות במרוץ אחריהן".
יש לדבריה שתי שיטות מרעה: באחת הרועה הולך לפני העדר והכבשים הולכות אחריו. בשנייה הוא הולך מאחור ומנווט בעדינות. "כשהולכים מאחור הכבשים חוות את עצמן כמנהיגות. הן לא מרגישות שמישהו מכריח אותן. יש בזה הרבה יסודות רוחניים. הרועה צריך להיות שקט בנפשו. אם הוא מוטרד הן ירוצו, יתפצלו, יעשו בלגן. אם הרועה רגוע - הן רגועות. אני בכלל חושבת שלבעלי חיים יש חושים מסוימים שעובדים יותר טוב משלנו". היא צוחקת קלות. "הערבים ראו אותי בהתחלה ופשוט נסוגו, הם לא ידעו איך לאכול אותי. אבל זו שפת המקום. מי שיש לו עדר ומכיר את השטח ויוצא אליו בכל בוקר, לא יזלזלו בנוכחות שלו".
עצי התמרים נשקפים אלינו מרחוק. בחנות המקומית מפיקים מהם כל מה שאפשר: קופסאות ארוזות של מג'הול, סילאן וממרח תמרים. יש גם שמן זית מעצי הזיתים, ובקרוב תגיע גם עונת הליצ'י. הכבשים הפכו לחלק אורגני מהמערכת החקלאית. בשעות הצהריים הן נכנסות לשורות התמרים, מסיירות בין הדקלים, אוכלות את העשבים השוטים ומדשנות את האדמה ממה שאכלו.
משם אנחנו ממשיכות לחממת ירק לשימוש ביתי: בזיליקום, סלרי, עגבניות שרי, פלפלים חריפים, קורנית, שמיר, עירית, גרגיר נחלים. הכול גדל על מצע פרלייט ללא ריסוס. נעמה קוטפת עלה, מושיטה ומצווה עליי: "תטעמי", ובזמן שאני טועמת היא מגישה לי זר של גאווה מהגידולים החדשים.
איך אתם מצליחים להתפרנס כאן? אני שואלת בתמיהה. "זה מאוד מאתגר", היא עונה בכנות, "כשהגענו לכאן לקחנו הלוואות בנקאיות, השקענו מיליונים בתשתיות שהמדינה לא סיפקה - כבישים, חשמל, מצלמות ביטחון, אוכל ונעליים לנוער. סירבנו במשך שנים לקבל תרומות. אמרנו לעצמנו: נעבוד קשה, נחרוש ונצליח. אנחנו מתפרנסים מתוצרי החקלאות, ומקיימים פה אירועים. אפשר לשכור את המתחם לחתונות, ימי הולדת, יש גם אפשרות ללינה בחאן שהקמנו. רק אחרי 7 באוקטובר המדינה התחילה לעזור לנו עם מרכיבי ביטחון. זה שינוי מטורף. עד אז הכול היה עלינו".
את תוצרת החווה הם משווקים ישירות לצרכן דרך 120 נקודות איסוף בארץ, בלי ספקים ובלי תיווך. "לא הלכנו לחנויות", אומרת נעמה. "פערי התיווך שם הורסים את כל הרווח, ולנו חשוב שהקשר יהיה ישיר, שאנשים ידעו מהיכן התוצרת מגיעה ומי גידל אותה. אנשים בישראל צריכים להתחיל לחשוב מאיפה בא האוכל שלהם. להבין שאנחנו אלו שדואגים לביטחון המזון שלהם. יש פה כבר 120 חוות. אם המדינה תבין את הרעיון ותתמוך בחקלאים, כל אזור יוכל לקנות מהחוות שלידו".
הנוער מגיע לכאן מכל הארץ. לא תמיד ברור מאיפה ולמה בדיוק. מגיע ונשאר, לפעמים שנה, לפעמים יותר. "אנחנו לא עושים להם פה חוג", מדגישה נעמה, "הם חלק אורגני מכוח העבודה כאן. אחד אחראי על המסגרייה. אחד על הטרקטורים. אחד על ההשקיה. הם לומדים לרתך, לנהוג, לגדל, לשמור, לתקן. הם יוצאים מכאן עם ידע שאחר כך יוכלו להקים איתו חווה בעצמם".
בעולם שבו השאלה "מה אתה שווה" נמדדת בתארים ובלינקדאין, נעמה מבקשת שנתחיל להתבונן על הנוער הזה בצורה אחרת. "זה נוער שקם בחמש בבוקר, שומר בלילה ונותן את כל יומו לארץ ישראל. הם נוער שצריך לטפוח לו על השכם, לא להגיד להם שהם שוליים".
כשאני פוגשת את דוד ודרור, שני בניה, הם עוסקים בתיקון מרסס ליד הטרקטור. "מה בא לך לעשות כשתהיה בן 18?", אני שואלת את דוד, "להתגייס", הוא משיב, "ואחר כך... לא יודע. אולי להמשיך בחווה". אני שואלת אותם אם הם מרגישים שהוסללו לדרך החיים הזאת, אם הייתה להם בחירה. "אני לא מרגיש ככה", עונה לי דוד תוך שהוא מחזק את אחד הברגים, "זה מה שאני מכיר, אני שמח שגדלתי בצורה הזאת".
"אנחנו מעולם לא אמרנו להם מה הדרך", מצטרפת נעמה, "חיינו אותה. לא לימדנו אותה. אנחנו מאמינים שצריך לחיות את מה שמאמינים בו, ואם את עושה את זה מתוך חיבור אמיתי, הם כבר יצטרפו אלייך".
אנחנו פורשות לכיוון הבית לארוחת צהריים קלילה. נעמה מגישה לי תמרים קפואים מהמטע עם אגוזים בתוכם, "שאריות מהמימונה", היא מצהירה בחיוך. "חשוב לי שאנשים שיבינו שהחוות נותנות פתרון ביטחוני אמיתי", היא פותחת בשיחה, "יש כאן עיניים שנמצאות על השטח כל הזמן. לא חיילים שמחליפים גזרה כל ארבעה חודשים, אלא מקומיים שחיים פה, שיודעים אם משהו זז בלילה, שמזהים אם יש עקבות חדשות או גדר שנחתכה. לצבא יש גזרה עצומה. אם קורה פה משהו, לפעמים ייקח להם 45 דקות להגיע. אחרי 7 באוקטובר גם יישובים מסביב לחוות אומרים בפה מלא: החווה שלידנו היא חלק מההגנה שלנו. יש היום יישובים שפונים לצבא ומבקשים שיקימו בהם חוות".
ובכל זאת, היא ממשיכה להסביר, "לא באנו לכאן כדי לגרש ערבים. באנו לייצר, ליצור ולהוסיף אור. כשמוסיפים אור - החושך מתמעט מעצמו. הם צריכים לדעת שאנחנו חזקים ולא הולכים. אם הם יבינו את זה - יכולה להיות שכנות טובה". לא אחת, כשמסתובבים באזורי התיישבות ביו"ש אפשר להרגיש מתח פוליטי, כאילו האוויר טעון ברגשות. בעיינות קדם, משום מה, לא כל כך מרגישים את זה. אולי זו הבקעה שמשדרת משהו אחר, אולי זו הנוכחות של האורחים שמגיעים מכל מיני מגזרים בחברה - כאן ההרגשה היא של בית מרגוע. מקום לנוח בו, למרות שכולם מסביב עובדים.
מתחת לפני השטח ובלי הרבה יחסי ציבור, המודל של הזוג עתידיה הולך ומתרחב. החוות החקלאיות שהוקמו במשך השנים ביהודה, שומרון ובקעת הירדן, התאגדו תחת גג משותף. "זה נס בפני עצמו שחקלאים מתאגדים", אומרת נעמה ומסבירה שעומר בעלה נעדר בגלל ענייני איגוד החוות ופעילות ציבורית שהוא עסוק בה.
הרעיון, היא מספרת, התפתח הרבה בזכות רוני נומה, מפקד פיקוד מרכז לשעבר, שראה כיצד המדינה מאבדת עשרות אלפי דונמים להתיישבות בלתי חוקית. הוא האמין שבמקום שבו תעבור המחרשה שם יעבור הגבול ורצה להחיות את הרעיון הזה. הוא הבין שיש כאן מודל שעובד - זוג שתופס נקודה אסטרטגית על אדמת מדינה, פותח את הבית ואת הלב לנוער, עוסק ביצירה ולא בהרס. הנוער שהיה על הברזלים עוסק במרעה. הקרקע שהופקרה פורחת ומתפתחת. הצבא שלא מצליח לשמור על נוכחות מלאה מקבל עיניים על השטח. ויש גם צד נוסף שנעמה מדברת עליו בפתיחות - נוער הגבעות, שבתדמית הציבורית נתפסים כמי שלוקחים את החוק לידיים. "קל להאשים אותם", אומרת נעמה, "אבל אני מבינה את התסכול שלהם. הילדים האלה גדלו כשזורקים עליהם אבנים בכבישים, הם ראו שמפנים יישובים ומשחררים מחבלים בעסקאות, הם יצאו עם תחושה שהדם שלהם מופקר. אם המדינה רוצה שהנוער יפסיק לפעול לבד, היא צריכה לתת לו מסגרת לעשייה שהוא יכול להאמין בה. אנחנו בחוות עושים את זה ומושכים אותם לכיוון של עשייה ולא של הרס. מתעלים את האנרגיה המטורפת הזאת ליצירה. הלוואי שיגיעו יותר חבר'ה לא מהמגזר הדתי. צריך שהחקלאות תהיה כלכלית. צריך שהמדינה תבין שלחזק חקלאי זו לא פילנתרופיה אלא אינטרס לאומי".
בחוץ החמה של צהרי היום הולכת ומתלהטת. נעמה מלווה אותי לרכב ואני נזכרת לשאול אם הם אי פעם יצאו לנופש. "הפעם הראשונה שטסנו הייתה אחרי 14 שנות נישואים", היא מציינת בחיוך, "עשינו לנו ירח דבש מאוחר כי כדי להשאיר את החווה בידיים אחרות צריך היערכות מיוחדת.אני לא יכולה סתם ככה לצאת לחופשה ספונטנית, יש פה משק ונערים שתלויים בי. אנשים באים לפה ואומרים שהמקום נראה כמו גן עדן, אבל שלא תטעי - אנחנו עובדים ומקריבים המון כדי לגור בגן העדן הזה".