יש אנשים ששמם הפך למותג לאומי. עדה יונת ז"ל הייתה אחת מהם. ידענו שהיא מדענית פורצת דרך, ידענו שהיא זכתה בפרס נובל, ידענו שמדובר באחד ההישגים הגדולים ביותר של מדען ישראלי אי פעם. אבל אם יעצרו אותנו ברחוב וישאלו אותנו את השאלה הפשוטה והלגיטימית "על מה בעצם היא קיבלה את הנובל?", לא בטוח שלרובנו תהיה תשובה.
וזו אולי האירוניה הגדולה סביב אחת המדעניות הישראליות המוכרות בעולם: את שמה כולם הכירו, את ההישג שלה הרבה פחות. השבוע, לאחר שהלכה לעולמה בגיל 87, זו הזדמנות לחזור אל התגלית שהציבה אותה בפסגת המדע העולמי ולשאול מה בעצם היא גילתה, למה זה היה כל כך חשוב, ואיך המחקר שלה נוגע גם בחיים של אנשים שמעולם לא שמעו את המילה "ריבוזום".
מדליות פרסי נובל. | צילום: AFP
בכתבה הבאה ננסה להסביר, בצורה הפשוטה ביותר שאפשר, מה גילתה עדה יונת - ואיך בדיוק התגלית הזאת הביאה אותה (ואותנו!) עד לפרס נובל. אבל לפני שנצלול אל הריבוזומים, המבנים המולקולריים והמחקר פורץ הדרך, כדאי להתחיל מההתחלה: מהסיפור של הילדה הירושלמית שהפכה לאחת המדעניות החשובות בעולם. קצת ביוגרפיה לנשמה.
הכי מעניין
הדרך של עדה אל פסגת המדע העולמי התחילה בשכונת גאולה, שם היא נולדה ב־1939 למשפחה דלת אמצעים שעלתה מפולין. אביה היה רב, והוא ואמה ניהלו יחד מכולת בשכונה. כשהייתה בת 11 התייתמה מאביה, וכעבור כמה שנים עברה עם אמה ואחותה לתל אביב. שם למדה בתיכון חדש, ובמקביל עבדה כדי לסייע בפרנסת המשפחה ואף נתנה שיעורים פרטיים במתמטיקה לעולים חדשים.
אוטובוסים בשכונת גאולה בירושלים | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
לאחר שירותה הצבאי החלה ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, תחילה כימיה ובהמשך ביוכימיה וביופיזיקה. ב־1964 עברה למכון ויצמן ללימודי דוקטורט, שם חקרה את מבנה הקולגן באמצעות קריסטלוגרפיה בקרני רנטגן. לאחר שסיימה את הדוקטורט יצאה לפוסט־דוקטורט בארצות הברית, באוניברסיטת קרנגי מלון וב־MIT, ושנתיים לאחר מכן שבה לישראל והצטרפה לסגל מכון ויצמן.
עם חזרתה הקימה במכון את המעבדה הראשונה בישראל לקריסטלוגרפיה של חלבונים, שבמשך כעשור הייתה היחידה מסוגה בארץ. בהמשך מונתה לפרופסור, עמדה בראש מרכזים למחקר בביולוגיה מבנית ופעלה גם במוסדות מחקר מובילים בעולם, ובהם מכון מקס פלאנק בגרמניה. הקריירה הזאת הניחה את התשתית למחקר שבסופו של דבר יהפוך אותה לאחת המדעניות הישראליות המוכרות בעולם.
בדיקות מעבדה - אילוסטרציה | צילום: Getty Images via AF
והנה הסיבה שלשמה התכנסנו: המחקר שהפך למפעל חייה. התגלית, הפרס והתהילה. כבר בשנות ה־70 הציבה לעצמה יונת מטרה שנראתה באותם ימים בלתי אפשרית: לפענח את המבנה המרחבי של הריבוזום (מעין "מפעלי ייצור החלבונים" של התא) באמצעות קריסטלוגרפיה בקרני רנטגן. במשך שנים נחשבו מאמציה לחסרי סיכוי, והתוצאות הראשונות התקבלו בקהילה המדעית בספקנות רבה.
השיטה שבה השתמשה מבוססת על יצירת גביש מן החומר שאותו רוצים לחקור, הקרנתו בקרני רנטגן ופענוח מבנה המולקולה לפי האופן שבו הקרינה מתפזרת. אלא שבמקרה של הריבוזום המשימה הייתה מסובכת במיוחד: הוא גדול, מורכב, גמיש ולא יציב, ולכן קשה מאוד להפוך אותו לגביש שאפשר למדוד ולחקור. יונת, למרות זאת, המשיכה בניסיונות.
מכון ויצמן ברחובות. | צילום: יוסי אלוני, פלאש 90
כדי להתקדם במחקר נזקקה יונת לכמויות גדולות של ריבוזומים. ב־1978 פגשה בכנס מדעי את הנס גינטר ויטמן, נשיא מכון מקס פלאנק לגנטיקה מולקולרית בברלין, שהציע לה לעבוד במכון והעמיד לרשותה ריבוזומים מנוקים בכמות גדולה. היא החלה לעבוד שם בשיתוף פעולה עם הקבוצה המקומית, וכעבור שנתיים הצליחה להשיג תמונה ראשונה של תת־היחידה הגדולה של הריבוזום.
גם אחרי שהצליחה ליצור גבישים מהריבוזומים, הדרך לפענח אותם הייתה רחוקה מסיום. קרני הרנטגן החזקות שנדרשו כדי לצלם את הגבישים הרסו אותם כמעט מיד. כדי לפתור את הבעיה, פיתחה יונת שיטה שבה מקפיאים את הגבישים במהירות לטמפרטורה של כ־185 מעלות מתחת לאפס. כך הם הצליחו לשמור עליהם לאורך זמן רב יותר ולקבל מהם מידע מדויק יותר.
משתה חגיגי לכבוד הזוכים בפרס הנובל ואורחיהם, בשטוקהולם, שוודיה. | צילום: AFP
השיטה הזאת הפכה בהמשך לכלי חשוב מאוד במחקר. יונת השתמשה גם בריבוזומים של חיידקים עמידים במיוחד, בין היתר חיידק שחי בים המלח וחיידקים שחיים במעיינות חמים, משום שהם היו יציבים יותר ונוחים יותר למחקר. לאט לאט התמונות השתפרו, וב־1995 כבר היה ברור שמה שנחשב במשך שנים כמעט בלתי אפשרי - אכן אפשרי.
אבל החשיבות של המחקר לא נשארה רק במעבדה. ככל שהמדענים הבינו טוב יותר איך הריבוזום בנוי ואיך הוא פועל, הם הצליחו להבין טוב יותר גם איך אנטיביוטיקה פועלת נגד חיידקים. תגליתה של פרופ' יונת סייע בפועל בפיתוח תרופות חדשות ויעילות יותר, כולל תרופות נגד חיידקים שכבר פיתחו עמידות לאנטיביוטיקה קיימת.
חיידקים בעדשת המיקרוסקופ. | צילום: שאטרסטוק
וזו, למעשה, הסיבה שבזכותה הפכה יונת לדמות אגדית בעולם המדע. בשנת 2009 הוענק לה פרס נובל לכימיה על מחקריהם שחשפו את מבנה הריבוזום ואת אופן פעולתו. במילים פשוטות, הם הצליחו להראות ברמת פירוט חסרת תקדים כיצד נראה אותו "מפעל" זעיר הנמצא בתוך התאים ומייצר את החלבונים החיוניים לחיים - וכיצד בדיוק הוא מבצע את מלאכתו.
גם אחרי הזכייה בפרס המשיכה יונת לחקור את הריבוזום. אחד הדברים שסקרנו אותה במיוחד היה אזור זעיר בלבו, שבו מתרחש אחד השלבים החשובים ביותר ביצירת חלבונים: שם מתחברות זו לזו אבני הבניין של החלבון, לפי ההוראות שמגיעות מהחומר הגנטי. פרופ' יונת הציעה שהאזור הזה עשוי להיות למעשה שריד עתיק מאוד של הריבוזום המוכר לנו כיום, שנשמר במהלך האבולוציה בזכות חשיבותו.
פרופ' עדה יונת ז"ל | צילום: שאטרסטוק
במקביל, המשיכה קבוצתה לחבר בין המחקר הבסיסי לבין הרפואה. אחת המטרות הייתה להבין כיצד אפשר לפתח ולשפר תרופות אנטיביוטיות שנצמדות טוב יותר לריבוזום של החיידק וכך משבשות את יכולתו לייצר חלבונים ולהתקיים. המחקר עסק גם בשינויים גנטיים בריבוזומים שנמצאו אצל חולים במחלות שונות, ובהן סרטן, אנמיה ואלצהיימר.
הסיפור של עדה יונת הוא לא על פרס נובל, אלא על הנכונות להתעקש על שאלה שמדענים אחרים חשבו שאין דרך לפתור. במשך עשרות שנים היא ניסתה להבין כיצד פועל מנגנון בסיסי ביותר של החיים, והצליחה להפוך תמונה בלתי נראית לידע ששינה את עולם הרפואה. השבוע, עם לכתה, נשאר אחריה לא רק שם שכולם מכירים - אלא גם תשובה ברורה יותר לשאלה למה כולנו היינו צריכים להכיר אותו.
עוד כתבות בנושא
