בשבוע שעבר הלכה לעולמה בגיל 98 ד"ר אדית אגר: דמות יוצאת דופן בעולם היהודי, שאולי לא זכתה להכרה מספקת בישראל, אך מעבר לים נחשבה לאגדה חיה של ממש - במיוחד בארצות הברית, שאליה היגרה לאחר השואה ובנתה בה את חייה מחדש. ניצולת אושוויץ, פסיכולוגית מוערכת וסופרת בעלת שם עולמי, אגר הובילה מהפכה עמוקה ומשמעותית בתחום ההתמודדות עם פוסט טראומה - מהפכה שנולדה לא רק מתוך ידע אקדמי, אלא גם מתוך ניסיון חיים קיצוני.
במשך עשרות שנים היא הקדישה את חייה לטיפול בחיילים אמריקנים שסבלו מהשלכות מלחמת וייטנאם. אולם בניגוד לגישות טיפוליות קלאסיות, היא לא הסתמכה רק על תיאוריות אקדמיות שנלמדו בין כותלי האוניברסיטה, אלא הביאה אל חדר הטיפול משהו נדיר הרבה יותר: תובנות אישיות שנצרבו בה מתוך חוויותיה במחנות ההשמדה. מתוך התופת הצליחה אדית לגבש שפה טיפולית ייחודית שאינה מסתפקת בניתוח הטראומה, אלא מבקשת להמיר אותה למקור של כוח ומשמעות.
"מה חדש?" אתם עשויים לשאול, ובצדק. הרי ויקטור פרנקל הקדים אותה כשפרסם את "אדם מחפש משמעות" ולימד דורות שלמים כי מי שיש לו "למה" שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל "איך". זה נכון, אך לא מדויק לגמרי. הדגש בגישתו של פרנקל התמקד בראש ובראשונה ביכולת לשרוד את האירוע הטראגי, לא לקרוס תחת עוצמת הכאב והחרדה. מנגד, אגר מבקשת לקחת את הרעיון צעד נוסף קדימה: היא אינה מסתפקת בהישרדות בלבד, אלא שואפת להפוך את החוויה המטלטלת עצמה למקור של צמיחה.
הכי מעניין
לכן, מילת המפתח בתורה הטיפולית שלה היא "בחירה". לא במקרה בחרה ד"ר אגר לקרוא כך לספרה האוטוביוגרפי, שהפך בתוך זמן קצר לרב מכר עולמי ואף לקלאסיקה של ממש בספרות העיונית. בעבורה, עשרות שנות טיפול מתנקזות למילה הזו. מילה שנשמעת לכאורה טריוויאלית, אולי קלישאתית, בוודאי לא מחדשת במיוחד - אך בהקשר שבו היא נטענת אצלה, היא מקבלת משמעות בהחלט מהפכנית.
ד"ר אדית אגר | צילום: Getty Images via AFP
עבורנו, בני אדם חופשיים ודי מפונקים, עצם היכולת לבחור בין שתיים, שלוש, עשר, מאה או אלף חלופות נדמית מובנת מאליה. אולי היא באמת מובנת מאליה. או לפחות, אמורה להיות מובנת מאליה. אלא שבמציאות שבה חיה אדית הצעירה במחנות ההשמדה, עצם קיומה של בחירה היה מדע בדיוני. דבר בלתי אפשרי לתפיסה וליישום. וכאן טמון החידוש. כאן נעוצה המהפכה. לשיטתה של ד"ר אגר, לכל אדם, בכל רגע נתון, ניתנת באמת - באמת - האפשרות לבחור: בין טוב לרע, או בין רע לרע פחות.
אין מבוי סתום, אין מציאות שגוזרת תגובה אחת ויחידה, אין חוויה שמבטלת את חירות הבחירה שלנו. שורדת השואה השיבה פעם אחר פעם את מושכות השליטה לידיו של המטופל - כפי שעשתה, בעוצמה ובאומץ, גם בחייה שלה. דוגמה מטלטלת, אך ממחישה היטב: בתום צעדת המוות, כשהיא וחברותיה היו מורעבות ועל סף מוות, היו מי שבחרו לאכול מבשרן החי של גופות האסירות המתות. אגר הצעירה, לעומתן, הרימה את ראשה אל השמים האפורים, פנתה לאלוהים וביקשה ממנו דרך אחרת.
התשובה לא איחרה להגיע. כשהורידה את מבטה אל הקרקע, הבחינה בגוש עשב קטן וירוק לרגליה. בקושי רב התכופפה, קטפה אותו והכניסה לפיה. באותו רגע הבינה: היא חופשייה. זה היה עבורה טעם החירות. טעם הבחירה. וזהו רק סיפור אחד מני רבים שד"ר אגר משתפת בספרה האוטוביוגרפי, הנפרש מילדותה בימי מלחמת העולם השנייה ועד לשנותיה המאוחרות בקליניקה, כשהיא כבר סבתא רבתא. ספר, ואפשר לומר זאת בלי להתנצל, משנה חיים. זהו ביטוי שאני נוקט בו בזהירות, ביראת קודש, אך במקרה הזה בהחלט ראוי למעמד. לא עוד מדריך שגרתי לאושר החולף, אלא טקסט לימודי של ממש, גדוש רעיונות מקוריים ומעוררי מחשבה, שנולדו לא מתוך אינטואיציה טובה אלא מתוך מסע חיים יוצא דופן.
ב־2021, כאשר נחשפתי לראשונה לדמותה של אדית ולספרה המופלא, שלחתי לה מייל ובו בקשה לראיון. "בוודאי, אבל אני מאוד עסוקה - נוכל לקבוע לחודש יוני?", היא השיבה. הבטתי בלוח השנה: היינו רק בינואר. לרגע חלפה בי מחשבה אסורה, אך כנה: אמנם היא שרדה את הרע מכל, אך בגיל 94 - היא תצלח גם את חצי השנה הזו? כך או כך, המתנתי. בחרדה. חודשים של ציפייה מהולה במתח חלפו, עד שלבסוף הגיע יוני. ונפגשנו. פגישה מקוונת, דרך הזום, אך עבורי פגישה לכל דבר. כוס תה עם סבתא חכמה ומגניבה במיוחד בסלון ביתה. רגע באמת בלתי נשכח.
"אנחנו עוד לא מסוגלים לזקק מהשואה מסר אחד". ילדים ניצולי אושוויץ לאחר שחרור המחנה, פברואר 1945. | צילום: גטי אימג'ס
יום העבודה החל בארבע בבוקר. אסירים במחנה ההשמדה אושוויץ | צילום: גטי אימג'ס
מיון חפצי הנרצחים באזור 'קנדה', אושוויץ-בירקנאו, מאי 1944. | צילום: באדיבות ארכיון יד ושם
יהודים יורדים מהרכבת באושוויץ־בירקנאו, יוני 1944. | צילום: גטי אימג'ס
מי שמראיין מכיר היטב את הפער שבין הדמות לפרסונה, את הרגע שבו ההערצה מתחלפת באכזבה כשהאדם שמאחורי המיתוס מתגלה כפחות גדול מהדימוי. אלא שבמקרה של אדית לא היה כל פער כזה. בין השורדת, הפסיכולוגית, הסופרת, המטפלת, הסבתא והאדם שררה הלימה מלאה. נדירה. היא הייתה אחת המרואיינות הבודדות, אולי היחידה, שביקשה להפנות את הזרקור אליי. בסקרנות, ברגישות ובאכפתיות כנה שאלה מי אני, איך אני מרגיש, מדוע "בחור כל כך צעיר מתעניין באישה כל כך מבוגרת", מה השאיפות שלי בחיים, האם אני אוהב את עצמי מספיק, האם אני מאושר. שוחחנו שעה ארוכה, ובין שלל התובנות שהצלחתי לאסוף ממנה, יש אחת שמלווה אותי יום־יום כבר ארבע שנים.
"דוד, בכל פעם שאתה פונה למישהו, עצור רגע ושאל את עצמך: האם מה שאני עומד לומר חשוב, נצרך ובעיקר אדיב? אם זה לא חשוב, אם זה לא נצרך ובעיקר אם זה לא אדיב - עדיף לשתוק", לימדה אותי אדית. וזו לא בהכרח התובנה העמוקה ביותר שלה, גם לא המהפכנית או המורכבת ביותר, אך בעיניי, דווקא משום כך, היא אולי הרלוונטית מכולן. הפשוטה. היומיומית. מאז, מיליון פעם מצאתי את עצמי עוצר כשהמשפט כבר על קצה הלשון. "האם זה נצרך? האם זה אדיב? לא, אז תסתום", פסקתי לעצמי. זהו שיעור שמעולם לא היה נחוץ יותר. רלוונטי יותר. עבורי, עבור כולנו. לחשוב לפני שמדברים: לבחור במילים שמחברות ולא באלו שמפלגות.
תודה לך על השיעור הזה, אדית יקרה. נוחי על משכבך בשלום.
עוד כתבות בנושא
