בפוליטיקה, אומרת הקלישאה, יש את הרצוי ויש את המצוי. עבור אביגדור ליברמן, מי שבנה בעשור האחרון קריירה על כרטיס "הממשלה החילונית ללא חרדים", ממשלה עם יהדות התורה סביב חוק גיוס מרוכך, היא ממש התקפלות מפוארת.
על אף זאת, אין מה לצעוק "צביעות", כי הרי היה ברור שהוא יהיה חייב להפר הבטחה כלשהי - ופה מגיעה התמונה הגדולה. ליברמן הבין את התכל'ס: כדי להביא את ה"שינוי" המיוחל ולשבור את הקיפאון, צריך לדעת לבלוע צפרדע גדולה - גם אם היא מגיעה עם כובע וחליפה.
האסטרטגיה של ליברמן מבוססת על כלל פוליטי פשוט: עדיף לנהל קרבות בתוך הקואליציה, מאשר מספסלי האופוזיציה. גם אם הקונסטלציה הפוליטית הנוכחית לא תחזיק מעמד ארבע שנים ונגיע שוב לקלפיות, יש הבדל של שמיים וארץ בין הליכה לבחירות כשאתה שר בכיר או גורם דומיננטי בממשלת מעבר, לבין הליכה לבחירות כשאתה עוד צועק באופוזיציה.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
ליברמן מעדיף לשלם במזומן אידיאולוגי עכשיו, כדי לקנות עמדת כוח שתשרת אותו אחר כך. אבל המטרה המיידית של המהלך הזה היא הרבה יותר מסתם ישיבה בממשלה, המטרה היא פסיכולוגית: לנפץ את המיתוס. ליברמן מוכן לעשות הכל, כולל הפרת הבטחת הבחירות המרכזית שלו, רק כדי להקים ממשלה שתוכיח לנו: אפשר בלי הליכוד, אפשר בלי נתניהו.
ברגע שממשלה כזו קמה ומתחילה לעבוד, קסם ה"רק ביבי" מתפוגג. המדינה לא קורסת, השמש זורחת בבוקר ואזרחי ישראל, כולל בוחרי הימין, רואים שאפשר לנהל את העסק גם כשהליכוד באופוזיציה. פה טמון השלב הבא במלכודת של ליברמן.
הוא מכיר היטב את ה-DNA של מפלגת שלטון. הליכוד היא מפלגה שהתרגלה לאוויר פסגות של שרים, תקציבים, מינויים והשפעה. כשהאוויר הזה נעצר, הגוף מתחיל לפרכס. ליברמן בונה על כך שאחרי מספיק זמן במדבר האופוזיציה - הלחץ הפנימי בליכוד יעשה את שלו.
עוד כתבות בנושא
הוויתור על עיקרון הגיוס, שעליו נלחם ליברמן בשצף קצף, אינו עניין של מה בכך. זהו כדור מר מאוד לבליעה עבור ציבור בוחריו, שרואה בשוויון בנטל ערך עליון. העובדה שהוא מוכן לדון בחוק מרוכך, כזה שעלול להיתפס כהנצחת המצב הקיים, מעידה עד כמה הוא נחוש להשיג את היעד האסטרטגי הרחב יותר. מבחינתו, השבר במחנה הלאומי והרחקת נתניהו מצדיקים גם פגיעה באחד מסמלי הדגל המרכזיים שלו.
לא יהיה צריך לחפש "עריקים" בפינצטה או להציע להם הצעות מפתות. הם יבואו לבד. אנשים שהתרגלו לנהל את המדינה לא יישבו בשקט לאורך זמן בוועדות חסרות השפעה. הרעב לכוח ולחזרה לעמדות השפעה יגבר על הנאמנות המפלגתית.
בסופו של תהליך, זוהי מלחמת התשה שתכליתה להביא את הליכודניקים להבנה אחת. כשהם יראו את ממשלת "השינוי" מחלקת את העוגה בלעדיהם, וכשהם יבינו שהדבר היחיד שמונע מהם להיות שותפים טבעיים בשלטון הוא העומד בראשם, האסימון יפול. הם יבינו שאולי באמת הגיע הזמן לוותר על נתניהו, שהפך מנכס אלקטורלי ל"מקל בגלגלים" שתוקע אותם באופוזיציה.
כדי להביא אותם להכרה הזו, ליברמן מוכן היום לשלם את המחיר. צפרדע עכשיו, מלוכה אחר כך.