תוצאות הבחירות הדרמטיות משכיחות את העובדה שבמובן אחד הן כלל לא היו דרמטיות: זהות המפלגות שמרכיבות את הכנסת. מפלגות מסוימות התחזקו מעבר למצופה ואחרות נחלשו, אך אלו אותן מפלגות, אותם כוחות פוליטיים, מוגשים ומעורבבים בצורה שונה כמו ארוחת שאריות ממערכות הבחירות הקודמות. זהו משחק כיסאות מוזיקליים עם רשימת משתתפים סגורה.
במובן מסוים, היעדר הדרמה הוא הדרמה עצמה. אם היו מספרים למי מאיתנו לפני שלוש שנים שהמפה הפוליטית תישאר עם אותן אפשרויות, היינו מסרבים להאמין. הסיבה לכך היא ששום כוח פוליטי אורגני לא יכול לצמוח עם אחוז החסימה הגבוה הנוכחי.
נדגיש: אחוז החסימה לא רק מונע כניסת מפלגות חדשות לכנסת, אלא גם את הצמיחה האורגנית של רעיונות חדשים. רעיונות חדשים נובטים באופן טבעי אצל קבוצה קטנה, ומגיעים לקהלים נוספים אם הסחורה שהם מציעים טובה. לחלופין, הם פשוט מתים.
הכי מעניין
זה לא ניתוח פוליטי, אלא כלכלי: רוב הרעיונות גרועים, רוב המוצרים מיותרים ורוב חברות ההזנק כושלות. אבל המיעוט שמוכיח את עצמו הוא זה שמקדם את העולם קדימה.
עוד כתבות בנושא
לשם כך דרושה מערכת תמריצים שמעודדת אנשים לנסות ולהיכשל, עם כמה שפחות חסמים מלאכותיים. המערכת הפוליטית הישראלית לא רק מכשילה רעיונות חדשים, אלא מונעת מהם אפילו לנסות. למפלגות שכבר נמצאות בכנסת אין אינטרס לשנות את המצב.
את הדינמיקה הזו חווינו שוב ושוב במערכת הבחירות הנוכחית: כוח פוליטי חדש קם בקול רעש גדול, ואז מגיעים הסקרים. די בכך שהוא יתקרב לאזורי אחוז החסימה כדי שחלק ממצביעיו הפוטנציאליים יחששו להצביע לו. בשבוע העוקב המפלגה תיראה גבולית אפילו יותר, מה שיגביר את הנטישה וחוזר חלילה.
יותר משהישראלי שונא להצביע למי שאכזבו אותו, ויותר משירצה לקדם כוחות חדשים - הוא פוחד לצאת פראייר. אין דבר שגורם לו להרגיש כך יותר מהחשש שהקול שלו ״יישרף״.
רוב האנשים שונאים סיכון, ואינם מסוגלים להתייחס לקול שלהם כמניה או כהצבעת מחאה. המפלגות הקיימות מודעות לרגש הזה, ומגבירות אותו. כך היכולת של רעיונות חדשים להתרומם, ואפילו לקבל קול משמעותי מתחת לאחוז החסימה, כמעט ואינה קיימת.
כשאנו מביטים במפלגות שנותרו מתחת לאחוז החסימה, ומניחים שלרעיונות שלהן אין קונים, צריך לזכור שהקולות שאנו רואים הם אותם אנשים שהיו מוכנים לסכן במודע את קולם. זו קבוצה קטנה בהרבה ממי שהיו מצביעים לאותו רעיון בלי הסיכון.
לכן אין דרך לדעת מה היה כוחם האמיתי של הרעיונות של עופר וינטר או של יועז הנדל. הבוחרים שנשארו איתם הם הגרעין הקשה, שהיה מוכן לקחת סיכון גדול כבר ביום הבחירות, לנוכח אחוז ההצבעה הגבוה.
מאותה סיבה אין דרך לדעת את כוחן הפוטנציאלי של יוזמות שנמחקו בשלבים מוקדמים, כמו המפלגה שהציע גלעד ארדן. מעטים הישראלים שמוכנים לסכן את קולם, ושנאת הסיכון מתבטאת כבר בסקרים - ואלה רק מי שבכלל ניסו, ולא התייאשו מראש בשל הרף.
כך גם מפלגת הציבור החרדי - ניסיון אמיץ להציע לציבור הצבעת מחאה, בהגדרה - שגילתה שיותר קל לשכנע מצביע ממוצע להצביע למפלגה שהוא מתעב, ושבתפיסתו אף פועלת נגדו, מלשרוף את קולו במודע. בכל הדוגמאות הללו נשללה מאיתנו היכולת לאמוד את משקלם האמיתי של רעיונות חדשים, אף אם נניח שהם לא היו חוצים את הרף.
עוד כתבות בנושא
הרף הקיים לרעיונות חדשים גבוה מדי. הדרישה שרעיון ישכנע עם הופעתו 3.25 אחוזים מהציבור, ואם לא יימחק כמעט מיד מהתודעה - אינה תואמת את האופן שבו רעיונות אורגניים צומחים.
הורדת אחוז החסימה הכרחית לא רק כדי לרענן את מפת המפלגות, אלא בשביל שנהפוך למדינה שמעודדת יזמות פוליטית, ולא מדכאת אותה. בשביל שנהפוך למדינת סטארט־אפ לא רק בהייטק, אלא גם בפוליטיקה.
תהיה מה שתהיה ההכרעה הפוליטית בעקבות תוצאות הבחירות, ברור שהפוליטיקה הישראלית חייבת התחדשות. אם לא נדע לדרוש את זה מהרגע הראשון של כהונת הכנסת, נמשיך להצביע לאותן רשימות ולאותם הרעיונות גם בפעם הבאה.