יש משל שכלכלנים מחבבים על שני מוכרי גלידה שעומדים בחוף הים. אם הנחת המוצא היא שהמתרחצים מפוזרים לאורך החוף, וכל אחד קונה באופן טבעי אצל המוכר הקרוב אליו, היכן כדאי למוכרים להעמיד את הדוכנים? באופן מפתיע, שניהם יתמקמו בסוף במרכז החוף, זה לצד זה. כל מוכר שיתרחק מן המרכז יאפשר למתחרה שלו להשתלט על נתח גדול יותר של המתרחצים.
מן המשל הזה צמחה אחת התיאוריות המפורסמות במדעי המדינה: משפט הבוחר החציוני. אם נסדר את כל הבוחרים מן הימני ביותר לשמאלי ביותר, המועמד שיצליח לזכות בליבו של האיש העומד בדיוק באמצע יוכל, לפחות במערכת דו־מפלגתית פשוטה, לזכות גם ברוב הקולות. לכן המתחרים נוטים להתקרב אל המרכז, בפרט לקראת בחירות, ולפעמים נעשים דומים עד שקשה להבחין ביניהם.
ב"סיפורה של הפוליטיקה הישראלית" עמית סגל מתאר את המודל הזה באמצעות הבחירות של 1996. נתניהו בישר ש"עושים שלום בטוח", ופרס הבטיח "ישראל חזקה עם פרס". כל אחד ניסה להרגיע את הבוחר החציוני מפני מה שהפחיד אותו במפלגתו, גם במחיר תסכולם של תומכיו האידאולוגיים.
הכי מעניין
כל זה משתנה כאשר הפוליטיקה האידאולוגית מפנה את מקומה לחלוקה מחנאית. במצב כזה משתלם לך יותר להמריץ בוחרים במחנה שלך מלהתקרב לאלו שבקבוצה היריבה. כאשר הרוחצים בים מחולקים לשני מחנות אוהלים שהוקמו בשני קצוות החוף המנוגדים, משתלם לך יותר לקרב את הדוכן אל הקצה כדי למשוך אליו יותר קונים, גם במחיר ויתור על אנשי המרכז הדלילים. סגל מתאר גם את התופעה הזאת במשפט הנהדר: "אין טעם בשכנוע אלא בשינוע". ולכן המפלגות מתאמצות דווקא להתרחק מן המרכז, ולפרוט על המיתרים הכי עוצמתיים בגרעין הקשה של קהל מצביעיהן.
אבל נדמה לי שהגענו כעת לשלב שלישי. בהכרח מגיע שלב שלישי. כי כאשר מרכז החוף רחוק משני הדוכנים, מתפנה מקום למתחרים. כאלו שפונים אל המעט שחיו מאז ומעולם באמצע, וגם אל מי שמאסו קצת בצפיפות שבקצוות. ואז עומדת בפני בעלי הדוכנים המקוריים דילמה: האם להתקרב שוב אל האמצע או לוותר עליו עבור המתחרים החדשים? את התשובה קיבלנו בחודשים האחרונים: מוכרי הגלידה נשארים בשני קצות החוף, ובכל פעם שמגיע מוכר שלישי ומנסה להציב עגלה באמצע, הם רצים אליו ביחד והופכים אותה. אחר כך הם חוזרים לדוכנים שלהם, וכל אחד מסביר למתרחצים שבצידו שאין להם ברירה אלא לקנות ממנו.
ראו מה שעושים לעופר וינטר, ליועז הנדל ולבני גנץ, ראו את ההתקפות על ללי דרעי ודוידי בן־ציון. המרכז הפוליטי הפך לשטח השמדה. כל צד בונה מגדל שמירה ומיירט ממנו את מי שמתקרבים מדי לאמצע. המנהיגים שלנו עובדים בלסמן לנו גבולות, כמו ירבעם שהציב שומרים כדי לחסום את מי שמבקש לעלות לירושלים. המרדף אחרי הבוחר החציוני עבר להמרצת הבוחר המחנאי, ואז הפך לדריסת המועמד החציוני.
הטרגדיה היא שבשני השלבים הראשונים עבדו מוכרי הגלידה בשבילנו. בין כשהתקרבו עבורנו למרכז החוף, בין כשהתרחקו ממנו כדי לספק שירות קרוב יותר למחנות שבקצוות. עכשיו הם מפעילים אותנו עבורם. החלוקה החדה בין שטחי מחיה פוליטיים היא אינטרס שלהם, ולא שלנו. אנחנו רוצים שמוכרי הגלידה יְחזרו אחרינו. שיתכופפו, שקצת ישפילו את עצמם (אני אוהב את תחרות היפוך הפנקייק המסורתית של המועמדים לפני בחירות בארה"ב, למרות הביזאריות שבה).
אנחנו רוצים שיהיה מרכז פוליטי. לא כי אנחנו נמצאים בו בהכרח, וגם לא כי האמת נמצאת תמיד באמצע. אנחנו רוצים שיהיה מרכז מכיוון שאנחנו צריכים שתישאר לנו האפשרות לזוז. שהנבחרים שלנו ימשיכו לעבוד אצלנו, ונוכל להעניש פוליטיקאי שאכזב בלי להרגיש שבגדנו בכל מה שאנחנו מאמינים בו. שנוכל להחליף את הנציגים שלנו, בלי שניאלץ להחליף יחד איתם גם את הזהות שלנו. כי ביום שבו אין לנו אפשרות לעבור מדוכן לדוכן, אנחנו כבר לא הלקוחות. אנחנו הסחורה.
טור נוסף של אברהם סתיו
