אני מתבייש. מתבייש שאנחנו חלק מתקשורת שבמשך חודשים הוליכה שולל את הציבור בישראל, ורמזה שיש כוונות נסתרות לבטל או לדחות את הבחירות. אני מתבייש שאנחנו חלק מתקשורת שבשבועות שלפני הבחירות הזהירה בלי בושה ממהלך צבאי פוליטי שכל מטרתו להשפיע על הבחירות, ושברה בכך עוד קצת את האמון הבסיסי שנדרש למדינה מתפקדת. אני מתבייש שאנחנו חלק מתקשורת שמרימה מיזם סקרים ענק ומתמשך שעולה הון תועפות, שכל כולו הנדסת תודעה ציבורית. אני מתבייש שאנחנו חלק מתקשורת שקידמה עד יום הבחירות את ברית המשרתים, ורגע לאחריהן עברה לקדם באותה אגרסיביות ברית עם הערבים. אני מתבייש שאנחנו חלק מתקשורת שמרימה לשמיים בהתלהבות חבורת נפולת של נמושות, שהחליטה להתנתק מישראל ולחיות במקום אחר בעולם, וברוב חוצפתה מגיעה לכאן כדי להחליט בעבורנו איך נחיה פה, בזמן שהיא חוזרת לחיים הנינוחים והמנותקים שלה שם. אני מתבייש שאנחנו חלק מתקשורת שמתייחסת לציבור ציוני ויהודי ענק ככת של אוכלי מוות ומעדיפה חיבור וממשלה משותפת עם מפלגות ערביות אנטי ציוניות, שלא מסוגלות נפשית להגדיר את חמאס כארגון טרור. אני מתבייש שאנחנו חלק מתקשורת שגם בפעמים הבאות תחזור על אותו מעשה נבלה, בלי להניד עפעף, בלי לשאול שאלות ובלי לעצור לרגע כדי לבדוק את עצמה. כי הרי לא מדובר בטעות, וזה לא כי התפלק לה. זו אג’נדה מובהקת מתוך מטרה מודעת. אני מתבייש.
עוד כתבות בנושא
נתחיל ממה קרה ביום הבחירות. אז האמת היא שקרה מה שקורה תמיד, רק בעצימות גבוהה יותר. בכל מערכת בחירות יש מספר גדול של מצביעי שמאל, ובתל־אביב באופן ספציפי, שממהרים להצביע בבוקר ועד לשעות הצהריים. כך קרה גם הפעם. ובכל מערכת בחירות חלקים גדולים בציבור הימני ובקרב המצביעים הדתיים מגיעים להצביע בשעות אחר הצהריים והערב. וגם זה קרה שוב. רק ששני הדברים הללו התרחשו הפעם במספרים גדולים יותר ובעצימות גבוהה יותר. כשיוצאות במקביל שתי תמונות, של קלפי בתל־אביב מפוצצת באנשים ועם תורי ענק ושל קלפי באשקלון כמעט נטושה, זה יוצר לחץ פסיכולוגי. כשמצרפים לזה את הטירוף שהיה בקלפיות ביישובים הערביים, ואין מילה אחרת כדי לתאר את מה שהלך שם, קיבלתם אופוריה רבתי בצד אחד ולחץ היסטרי שמניע להצבעה בצד השני.
לכאורה, לנתניהו עדיף להתגלגל לבחירות נוספות, ודווקא הצד השני אמור לדחוף לממשלת אחדות. הרי הוא נתן בבחירות האלה את הכי חזק שלו
אגב, ואפרופו תקשורת שאיבדה כל מוסר עיתונאי, האירוע במגזר הערבי לא קרה מעולם. שיעור ההצבעה בחברה הערבית מעולם לא היה גבוה מזה של החברה היהודית. מעולם לא הייתה קפיצה כה חסרת פרופורציה של אחוזי הצבעה בקרב ציבור שמפגין בדרך כלל אדישות ופיהוק ביום הבחירות. האם נראה בשבועות הקרובים תחקירים שיבדקו אם הוזרם כסף מכל מיני גורמים, מבית ומחוץ, לתוך מערך הקמפיין וההתארגנות במגזר הערבי? אל תחכו במתח. לו רק היו יודעים שהפרויקט הערבי יצליח יתר על המידה, אולי היו חושבים עליו פעם נוספת. הפאניקה בימין במהלך יום הבחירות הייתה אמיתית לחלוטין, בעקבות היקפי ההצבעה במגזר הערבי, אך בכלל לא בטוח שזה מה שהוביל ליציאת המצביעים במעוזי הימין בשעות שלאחר מכן, ושלא התכוונו שם להצביע בכל מקרה. לעולם כמובן לא נדע.
הכי מעניין
אם נזקק את זה אך ורק על פי האינטרס הפוליטי הטהור, לכאורה לנתניהו אין שום עניין ללכת ולחפש קואליציה ועדיף לו להתגלגל לבחירות נוספות. ודווקא גדי איזנקוט ומפלגות הגוש שלו אמורים להיות אלו שדוחפים לממשלת אחדות. הרי מחנה המרכז־שמאל נתן בבחירות האלו את הכי חזק שלו, אולי מאז המהפך של 1977. ערב אחרי ערב טחנו לאנשים את הראש עם תחקירים וחשיפות “מרעישות”. היו כאלו שניסו לשכנע שנתניהו בכלל ימנע את הבחירות או לפחות ידחה אותן. בשבוע שלפני הבחירות דיווחו בפנים חמורות שמאחורי הקלעים יש ניסיון לפתוח במלחמה ממניעים פוליטיים לחלוטין, במטרה להקריס את מעט האמון במערכת שאולי עוד נותר. וזה לא עבד. הפרויקט הכי יקר בתולדות הפוליטיקה הישראלית, שכלל עידוד הטסה של עשרות אלפי אנשים מחו"ל, מערכות משפטיות ותקשורתיות להשפעה דיגיטלית שלא היו כאן מעולם, וכסף עצום במגזר הערבי. והכי חשוב – אלו היו הבחירות הראשונות שנערכו מאז אסון שמחת תורה שהתרגש עלינו לפני שלוש שנים. לכאורה, ועל פי מה שניסו לנווט אותנו, כל הזעם היה אמור להתפרץ עכשיו. לא יהיו יותר בחירות ראשונות שאחרי האסון. זה קורה רק פעם אחת. היה כדור אחד בקנה, והוא כבר נורה.
למען טובת המדינה
אחרי שנכשלו "בהזדמנות האחרונה", כפי שבמחנה המרכז־שמאל עצמו הגדירו זאת, לבחירות נוספות המחנה הזה יגיע לא רק בלי אוויר במפרשים, אלא עם פנצ'ר ענק בגלגל. השמאל לא יתארגן יותר טוב ממה שהתארגן עכשיו. הם חיו את הפיד של עצמם והיו בטוחים שהפעם זו הפעם. בפעם הבאה, אם תהיה כזו, כבר לא יהיו וינטר ומפלגת נעם ועוד כמה חבר'ה שיזרקו קולות ימין לפח. מתברר שאנרגיה אדירה וכסף גדול לא מנצחים דמוגרפיה ולא גוברים על אידיאולוגיה וערכים.
לפני שנסביר מהו התרחיש הסביר ביותר לפתרון הפלונטר הפוליטי, אם יש רצון למנוע עוד סבב בחירות, כמה מילים על הצלחות וכישלונות במערכת הבחירות שזה עתה הסתיימה. יאיר גולן והדמוקרטים מנסים לשווק את הפלטפורמה החדשה שלהם כהצלחה מסחררת וכמשהו חדש ומבריק. בפועל מדובר בכישלון צורב. גולן והמסגרת החדשה שהפיק לא הביאו שום תוספת של קולות לאותם אנשים שיצאו בפעם הקודמת להצביע למרצ ולמפלגת העבודה. בפעם ההיא היו ארבעה מנדטים לעבודה וארבעה מינוס למרצ, וזה בדיוק מה שיש להם גם הפעם. זה רק החיבור עצמו שמנע הפעם איבוד קולות, אבל לא הביא שום תוספת חדשה.
פייק ההצלחה השני הוא נפתלי בנט והמפלגה החדשה שיצר עם יש עתיד של יאיר לפיד. כשבנט החל את מערכת הבחירות הזו הוא עמד על יותר מכפול במספר המנדטים שקיבל עכשיו, וזה כשעוד היה לבד ולפני מחשבה להתחבר עם לפיד. הניסיון לספר סיפור מומצא על קמפיין מבריק והליכה למעוזי ליכוד שכביכול הביאה משם קולות, היא המצאה מגוחכת שאין בינה ובין המציאות דבר וחצי דבר. ה"הצלחה" היחידה של בנט היא בכך שלא קרס לגמרי לאזורי אחוז החסימה, כפי שקרה לו לא פעם בעבר, וקרס רק באופן חלקי - כשהפך ממועמד יחיד לראשות ממשלה בגוש שלו והידרדר למעמד של עוד מפלגה בגוש, וגם זה כשרק חצי מזה שייך לו באופן אמיתי.
שילוב ידיים של המפלגות הגדולות וקביעת קווי יסוד ברורים עשויים לחלץ את ישראל מהבוץ, וטוהר כוונותיו של איזנקוט בהקשר הזה יתברר מהר מאוד
מהצד השני, אם יש מפלגה שחזרה מהמתים, זו מפלגת הציונות הדתית, שבמשך תקופה ארוכה הייתה בסקרי הפייק מתחת לאחוז החסימה, וסיימה לבסוף כמפלגה שרוב בוחרי מגזר הציונות הדתית חוזרים אליה ומצביעים לה. לא הייתה עוד מפלגה שעבדו נגדה במשך כל כך הרבה זמן ומכל מיני כיוונים כמו המפלגה של בצלאל סמוטריץ'. כמעט כולם ניסו לנגוס קולות ממגזר חובשי הכיפות הסרוגות וחיזרו אחריהם. החל בקמפיין סביב נושא הגיוס, דרך הניסיון לייצר ברית מדומה של משרתים, ועד מאמצי העל להרים לממדי ענק את האלימות של בודדים סביב המאחזים ביהודה ושומרון.
בעולם ענייני שרואה רק את טובת המדינה, מה שאמור לקרות באופן טבעי עכשיו הוא שאיזנקוט ונתניהו יכריזו על הקמת ממשלה שמורכבת משתי המפלגות הגדולות ומכל מי שמקבל את קווי היסוד שהשתיים יסכימו עליהם. ממשלה כזו תדע להגיע לחוק גיוס מוסכם, ותטפל באויב האיראני ובאויבים הערבים שמקיפים אותנו מכל עבר. היא תוכל להגיע להסכמות על רפורמה משפטית ואפילו על מנגנון ועדת החקירה למחדלי טבח שמחת תורה. המבחן אם קיים רצון כן למהלך שכזה יגיע מהר מאוד, בהתנהלות בכנסת שצפויה להתרחש כבר בשבועות הקרובים. אם באופוזיציה ילכו בכל הכוח עם המפלגות הערביות כדי להחליף יו"ר כנסת ולנסות להעביר כל מיני חוקים דרמטיים בלי ממשלה וקואליציה, המשמעות היא שהולכים לבחירות נוספות. שהרי כדי להחליף שוב יושב ראש כנסת כבר יידרש רוב של 90 חברי כנסת, שזה אירוע שהוא בפועל בלתי הפיך.
מעבר לכך שהמדינה כולה תפסיד מעוד סחרור של מערכת בחירות (וגם הגוש של איזנקוט עצמו), מהלכים בכנסת מהסוג הזה בעיקר יוכיחו שפניו של הרמטכ"ל לשעבר אינם בכיוון של אחדות. לעומת זאת, אם איזנקוט כן יחפש ממשלה עם נתניהו, הכבש של הסולחה הזו יכול להיות יאיר גולן ומפלגתו מצד אחד והמפלגות החרדיות (ואולי גם בן־גביר) מהצד השני. לא כי הם לא יוזמנו להצטרף, אלא בעיקר כי הם יסרבו בעצמם לקווי היסוד ולהרכב הממשלה. אגב, לא מופרך שזה גם הפתרון הטוב ביותר בעבור החרדים עצמם - להקים ממשלה בלעדיהם כדי להעביר את חוק הגיוס. בדרך לשם הם כמובן יצעקו וימחו ויעשו את ההצגה המוכרת, אבל כשזה יהיה מאחוריהם, הם יוכלו להצטרף לממשלה ביום שאחרי סיום חקיקת החוק. בעולם האמת, פתרון האחדות וחוק גיוס מוסכם הם הדבר הפשוט והמובן מאליו במצב שנוצר, ובוודאי כשאנחנו עדיין בעיצומה של מלחמה. אם שני הצדדים רק ינתקו את עצמם למשך כמה שבועות מאיתנו – כלי התקשורת – הם יוכלו לראות עד כמה זה קל.
זאב קם הוא פרשן ומגיש בכאן חדשות ברשת ב' ובכאן 11
Lomez4@gmail.com
עוד כתבות בנושא
