רצוי להבחין בין שני הקמפיינים שמתנהלים סביב עופר וינטר ומפלגת עמך ישראל. הראשון, שמובילים בעיקר בליכוד, מטיח בו האשמה חריפה שהוא יעשה כמעשה בנט - יבטיח ימין ויקיים שמאל. יתחייב לפני הבחירות ללכת עם נתניהו, ולאחריהן יחבור לליברמן ולבנט, ואפילו לאיזנקוט. הקמפיין השני, שמקדמים בעיקר בצלאל סמוטריץ' וחברי הציונות הדתית, מדבר על אפשרות מוחשית לאיבוד קולות דרמטי במקרה שווינטר לא יעבור את אחוז החסימה, מה שיסכן באופן אמיתי את שלטון הימין כולו. חובה להבדיל בין שני הקמפיינים האלו. הראשון הוא ארסי וגם שקרי. הוא עסוק בהכפשות, ללא שום תימוכין והוכחות, והוא מביע כפיות טובה אדירה כלפי אדם שהקדיש את רוב חייו לביטחון ישראל, לא פעם תוך סיכון חיים. אדם שהלך נגד הזרם שהובילו בכירי המערכת הצבאית ושילם על כך מחיר אישי. לעומת זאת, הקמפיין השני הוא לגיטימי לחלוטין, ומתייחס לאפשרות סבירה בהחלט של אי מעבר אחוז חסימה. הוא גם יודע להצביע (על פי מה שקרה בעבר) עד כמה חמורות יכולות להיות ההשלכות של אירוע שכזה. אחרי האמירות הכלליות, בואו נצלול קצת יותר לעומק של הקמפיינים האלו, וגם נשאל איך זה נראה מהצד של וינטר עצמו.
חלק מהאמירות של אנשי הליכוד כלפי וינטר הן השמצות נטו, שנועדו רק להטיל רפש. כך בנוגע לדברי ראש הממשלה נתניהו על כך שווינטר הוא בנט 2, וכך ביחס להודעה שהוציא השר קרעי, שטען שמח"ט גבעתי לשעבר מוביל ביודעין להקמת "ממשלת פלסטין". זה מגוחך כמו שזה נשמע. נתניהו הרי שמר לאורך זמן על ציר תקשורת ישיר מול וינטר, וגם נלחם להביא אותו אליו כמזכיר צבאי, תפקיד שדורש הרבה אמון אישי. ראש הממשלה אף התעקש להמתין לאישור המינוי במשך חודשים ארוכים ולא הסכים לוותר עליו (עד שהרמטכ"ל הקודם הרצי הלוי סירב לבסוף לאשר אותו). אלא שהאמירות הקשות בליכוד נגד וינטר נשמעות גם מצד אנשים כמו שר המשפטים יריב לוין, אדם שאינו נוטה לזרוק לאוויר סתם מילים, ולכן נדרש להבין מהי הסיבה לכך. לשם כך נחזור שבע שנים אחורה, לימים שאחרי מערכת הבחירות הראשונה (מבין חמשת סבבי הבחירות שנערכו בזמנו). הפחד הגדול אצל לוין ובקרב אחרים בליכוד הוא שווינטר יעשה כמעשה ליברמן בזמנו, שבתחילה אמנם הלך לנשיא והמליץ על נתניהו, רק כדי להודיע בהמשך שלא ניתן להקים ממשלה איתו ועם מפלגות הגוש. זה החשש שמקנן בליכוד גם במקרה של וינטר. לטענתם, התנאי שהוא מציב מול החרדים לא ניתן למימוש. "זה אחד לאחד מה שעשה ליברמן באותה מערכת בחירות", טוענים שם. אומנם קשה להתווכח עם תחושות, אבל במקרה של וינטר הם טועים. הוא לעולם לא יכתיר את ליברמן ובנט כראשי ממשלה, בתמיכת שאר מפלגות המרכז-שמאל, ובוודאי שלא את איזנקוט. זה פשוט לא האיש וזו לא דרכו.
מצד שני, צריך גם להודות שהבכי והתלונות מצד אנשי מפלגת "עמך ישראל" הם קצת ילדותיים. מי שנכנס למגרש הפוליטי צריך לדעת להיות חשוף לביקורת. וגם כדאי לזכור עוד דבר - זה לא שמישהו חיכה לחברי הרשימה מחוץ לבית או רדף אחרי הילדים שלהם, כפי שלצערנו ראינו שעשו לא פעם בשנים האחרונות במקרים אחרים. וטוב שלא חצו את הגבול המסוכן הזה. בסוף מדובר על שלטי חוצות ביקורתיים שתלויים במקומות ציבוריים. זה אולי לא נעים, אבל זה לגמרי בתוך גבולות המשחק. במשך שנתיים שמו כאן מודעות בעיתונים של ח"כים בציונות הדתית ובליכוד לבושים בשטריימל או מוצבים כבובות עם חוטים שמזיזים דרעי וגפני, ואף אחד לא הזדעק. פוליטיקאי שנכנס למגרש צריך לדעת לפתח עמידות. ואפרופו עמידות, אחד כמו וינטר, שעבר במשך שנים קמפיין הכפשה בתוך הצבא ומצד חלקים בתקשורת רק כי הלך נגד הזרם, קטן עליו כמה מודעות נגדו ברחובות. בשונה ממה שעושים בליכוד, סמוטריץ' ואנשי הציונות הדתית מדגישים בכל ראיון שאין להם מילה רעה אחת להגיד על וינטר. להפך, הם מזכירים את הזכויות הרבות שיש לו. הביקורת היחידה, והיא לגמרי לגיטימית, היא על הדהירה קדימה ועל חוסר המוכנות להקשיב. כך לדוגמה, כשמפלגה מתחילה את קמפיין הבחירות עם סקרים של ארבעה-חמישה מנדטים, וזו לכאורה אמורה להיות נקודת השיא שלה, עם כל ההתלהבות שנלווית אליה, זו בעיה אמיתית. "אם היינו חושבים שעופר עובר ושאיתו מנצחים, בחיים לא הייתי תוקע את זה", אמר השבוע סמוטריץ' באחד המפגשים שקיים. "הרי אנחנו קודם כל רוצים שהימין ינצח". מה שמחייב להזכיר נשכחות ולחזור להרפתקה שאליה יצאו בזמנו נפתלי בנט ואיילת שקד.
הכי מעניין
לאחר שנטשו והחריבו את הבית היהודי והקימו את מפלגת ימינה, בנט ושקד היו בשיא כוחם עם 12 מנדטים. בשבוע האחרון שלפני הבחירות הם עוד עמדו על שמונה-תשעה מנדטים. את הסיום, מתחת לאחוז החסימה, כולנו זוכרים היטב. וזה כשהייתה רק מפלגה אחת נוספת מימין לליכוד (איחוד מפלגות הימין (?) של רפי פרץ וסמוטריץ'). כלומר, הדיון אז היה סביב השאלה האם יש מקום לשתי מפלגות מימין לליכוד. לאחר הבחירות הוכח שאין כזה מקום, שהרי רק אחת עברה את אחוז החסימה. הפעם, לעומת זאת, כבר עכשיו יש שתי מפלגות מימין לליכוד (הציונות הדתית ועוצמה יהודית), והדיון הוא האם יש מקום לשלוש מפלגות. הטענה של סמוטריץ' היא שאין חיה כזאת. ואי אפשר פשוט לבטל את הטענה הזו בהינף יד ורק בעקבות תחושה טובה שיהיה בסדר. אף אחד לא מכחיש את העובדה שיש ציבור ימני שלא מוכן להצביע לגוש הימין ומחפש אלטרנטיבות. יש מי שמעריך את הציבור הזה בסדרי גודל של מנדט-מנדט וחצי. ויתכן שהקולות הללו אכן אבודים. השאלה היא האם בגלל זה יש הצדקה לזרוק לפח עוד מנדט-מנדט וחצי נוספים על הדרך. האם וינטר לא רואה את הסיכון שבהמשך הריצה? בבחירות המקומיות האחרונות, ראש עיריית חיפה דאז עינת קליש-רותם התמודדה שוב מול יונה יהב והובסה. היא קיבלה אחוזי תמיכה בודדים, אך עד הרגע האחרון נשמעה משוכנעת בניצחונה. "איך אתה תומך ביונה יהב?", פנתה לאחד מראשי המפלגות הארציות. "זה יפגע בציבור שלך. אני הולכת לנצח". הטענה המרכזית כלפי וינטר היא שהוא סוגר מדפים ולא מוכן לדבר כמעט עם אף אחד בכל החודשים האלו, כולל היום.
"הם רוצים לדבר איתי רק כדי לשכנע אותי להפסיק לרוץ ולא להתמודד", מסביר וינטר מדוע הוא דוחה את הפניות אליו. ובזה הוא צודק, אבל עד סגירת הרשימות ביקשו לדבר איתו כדי לשלב ידיים ולא כדי למנוע ממנו לרוץ, וגם אז לא היה מוכן בכלל לשמוע. ממתי זה רע לדבר עם אנשים? אפילו רק כדי להקשיב. הם היו מסבירים לו על כמה תופעות שמתרחשות בשבוע האחרון של הבחירות. כמו לדוגמה, תהליך השאיבה של המפלגות הגדולות. תרצו או לא, בכל מערכת בחירות של השנים האחרונות, כשיש מפלגה גדולה בכל אחד מהגושים, יש אליה סחף בימים האחרונים. זו עובדה. תופעה נוספת שמתרחשת תמיד בתוך הקלפי נקראת "תסמונת היד הרועדת" - אנשים שבאים לקלפי עם החלטה רציונלית ובסוף לא מסוגלים להצביע נגד הרגש. אחד הלוחמים מירוחם שנפצע במלחמה סיפר לאחרונה איך בבחירות הקודמות הוא דיבר בכוונה נגד גוש הימין, ועשה קמפיין עבור המפלגה של לפיד. "התווכחתי על זה עם המשפחה שלי בשולחן שבת, דיברתי על זה בישיבה", סיפר השבוע בחוג בית שאליו הגיע סמוטריץ'. "ואז נכנסתי לקלפי ולא הייתי מסוגל. בסוף לקחתי פתק שלך וזרקתי למעטפה וברחתי מהקלפי כל עוד נפשי בי". תאהבו את זה או לא, זה קיים בכל מערכת בחירות - חזרה של מצביעים הביתה כי הם לא מסוגלים ללכת נגד ההרגל.
במחשבה לאחור, וינטר טעה כשלא הסכים לחלק מההצעות שקיבל בזמנו. ההצעה להיות במקום הראשון בציונות הדתית הייתה סתמית וחסרת משמעות. לעומת זאת, ההצעה לקבל שני מקומות ברשימה של סמוטריץ' ושניים נוספים בליכוד, כולל את האפשרות להתפצל לאחר הבחירות ולהחזיק בסיעה משלו בכנסת עם ארבעה מנדטים, הייתה הצעה ראויה מאוד. הרי על זה הוא דיבר כל הזמן – להיכנס לכנסת עם סיעה עצמאית ולא רק לקבל סידור עבודה במפלגה קיימת. אז אפילו זה הוצע לו, רק ללא הסיכון של נפילה מתחת לאחוז החסימה. מבקריו יטענו שזו ההוכחה לחוסר שיקול הדעת ולחוסר האחריות בהתנהלות שלו, וכן לבעיה בשיפוט המציאות. תומכיו יסבירו שזה בדיוק הפוך – שזה נובע מתוך אמונה אמיתית בדרך, עמידה על עקרונות, ורצון להביא קולות שלעולם לא יגיעו לגוש הימין בדרך אחרת. אם יעבור ויעניק 61 לגוש הימין, וינטר ייזכר כמושיע. אם לא יעבור ותקום ממשלת שמאל, הוא ייזכר לדיראון עולם. כדי להביא את הסכמי אוסלו הספיקה קדנציה אחת בלבד. כדי לתקן את הנזק שעשו אז גם עשרים שנה של שלטון ימין לא עזרו. על דבר אחד אי אפשר להתווכח – וינטר רוצה לעשות טוב וכל כוונתו לשם שמיים. אפשר רק לאחל לו שלאחר הבחירות לא יאמרו עליו שהדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות.
לעוד טורים של זאב קם
