אור ליום רביעי, קצת אחרי אחת בלילה, דווקא כשגדי איזנקוט קם לשאת נאום ניצחון, רווחו כבר שמועות מבוססות שהוא הפסיד. מנהיג גוש השינוי לא הסתגל נפשית לשינוי המרעיש במדגמים, או שפשוט לא שמע, וגם האפשרות הזו מביכה. איש בסביבתו לא לחש לו: "גדי, חכה עוד שעה".
התוצאה הייתה עגומה, כמו מצב הרוח שהשתרר אט אט בגוש כולו. איזנקוט – בהשפעת רטוריקת קפלן – קרא לראשי מערכת הביטחון שלא לציית להנחיות מסוימות של ראש ממשלת המעבר. "יש לכם גיבוי ברור שלי", הבטיח להם, כאילו ראשות הממשלה מונחת כבר בכיסו. רק הפרצופים החמוצים סביבו, בתוך התפאורה החגיגית, שידרו פקפוק.
| צילום: איור: שי צ'רקה
ככל הידוע עם סגירת הגיליון הזה, ערב ספירת המעטפות הכפולות, איזנקוט אינו ראש המפלגה הגדולה ולא ראש הגוש הגדול. ובכל מקרה, קשה להאמין שאפילו לשעה קלה הוא העלה בדעתו את האפשרות להסתייע במפלגות ערביות רדיקליות לצורכי הקמת "ממשלת גיוס ציונית". הן ירשו לו לגייס את החרדים לצבא הכיבוש? לחסל את חמאס בתוך שנה וחצי? לתקוף את איראן? נבחרת נציגי הציונות הדתית שמפארת את רשימתו לא הייתה מסוגלת לשאת יותר מחודשיים־שלושה ייסורי קואליציה שכזאת.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
גם אביגדור ליברמן, שהיה זהיר בהרבה והמליץ לאומה להמתין לתוצאות הסופיות בסוף השבוע, נפל בפח המדגמים כשקרא לליכוד להתקומם נגד נתניהו. ייתכן שהתקוממות כזאת תפרוץ באחד הימים, כמו שקרה אפילו לדוד המלך ולשלמה בשעתם, אבל מן הסתם לא בקרוב ובוודאי לא עכשיו, דווקא אחרי שנתניהו עשה שוב את הבלתי ייאמן. כל הכוכבים הסתדרו נגדו במערכת הבחירות, והוא בכל זאת עקף בגדול את יריביו, מבקשי כיסאו, חולמי הדחתו. כגודל ציפיותיהם לתבוסתו, כך גודל הישגו.
נכון, לא מדובר בניצחון מוחלט. גוש הימין איבד את הרוב המשכנע שקיבל בבחירות הקודמות. הוא שילם ביוקר על תחלואיו ועל מחדליו בכנסת היוצאת. אין לו 61 מושבים בכנסת החדשה, אבל מוטב כך. הקמת ממשלת ימין חדשה־ישנה הייתה פוגעת קשות בישראל וגם בימין עצמו. איתמר בן־גביר, מחולל הנהירה לקלפיות במגזר הערבי, היה ממשיך להעניק לה דימוי של חבל תלייה. אירופה הייתה מהדקת סביבנו את מצור העיצומים. חלק גדול מעם ישראל היה מתמלא ייאוש מצמית. גולדקנופף ושות' יכלו להעביר חוק גיוס שערורייתי.
שלשום לפנות בוקר, על פי החלטת הבוחר, נפתח פתח לשינוי אמיתי, לא שינוי יחצ"ני גרידא. העובדה ששום גוש לא חצה את מחסום ה־60 גוזרת ענווה על שניהם ומניחה תשתית פסיכולוגית להקמת ממשלת אחדות או לפחות ממשלה רחבה. נפשו של רוב הציבור כמהה לממשלה שכזאת. או כמו שאיזנקוט אמר בנאום הניצחון הנמהר: "תהיה זו טעות לצאת לבחירות נוספות. חובתנו וחובתי האישית לעשות הכול על מנת לכבד את רצון העם".
בינתיים, בעקבות ספירת קולות האמת, רצון העם הצטלל עוד יותר. חובה לכבד אותו. אבל לפי איזו נוסחה בדיוק? ובכן, בסביבת נתניהו, איזנקוט והרצוג יש מספיק מתווכים מיומנים שיוכלו להציע נוסחאות גאולה כאלו ואחרות. אולי גם בסביבת בנט יש. ב־2021 הוא נימק את הפרת ההתחייבות החתומה שלו מול מצלמת ערוץ 14, בטענה שצריך להציל את ישראל מבחירות חוזרות. ההסבר הזה שריר ותקף היום שבעתיים, כשהאויב האיראני עדיין בשער ומערך המילואים כורע תחת עומס המשימות בארבע חזיתות נוספות לפחות.
אם בנט ייכנס לקואליציה, רצוי עם עוד שותף לגוש, נתניהו יוכל להשתחרר מעול המפלגות החרדיות ומתעלולי בן־גביר. "נעשה הכול בלי אגו", התחייב יו"ר מפלגת ביחד במוצאי הבחירות, וגם שֵם המפלגה מחייב. ביחד. אומנם ממשלת אחדות במחיצת נתניהו אינה עולה בקנה אחד עם התחייבויות בנט בקמפיין, וגם לא עם שלל שבועות ליברמן, אבל ממילא אין לשניהם מוניטין של נאמנות קנאית להבטחות בחירות. מי שישבו עם מנסור עבאס למען עם ישראל, יכולים לשבת למען העם אפילו עם נתניהו.
לעוד טורים של חגי סגל
