בליל הבחירות, בשעה אחת וחצי בלילה, עלה גדי איזנקוט לנאום על במת מפלגת ישר. סביבו פסעו מאבטחים גברתנים שדאגו להקיף אותו מכל עבר. זה היה מרשים... ואז החל הנאום.
איזנקוט דקלם את משפטיו הקצרים במאמץ נוגע ללב, כילד בר מצווה המנסה להיזכר בדברים שכתב לו אבא. אלא שהטקסט נשמע כאילו נכתב לאירוע אחר לגמרי: חגיגת ניצחון, מהסוג שתועמלני הסקרים באולפני הטלוויזיה הבטיחו לו ערב הבחירות. המציאות, כדרכה, לא טרחה להתאים את עצמה לנאום שנכתב מראש.
גדי איזנקוט אחרי פרסום המדגמים | צילום: אבשלום ששוני / פלאש 90
"אני אהיה המנהיג של כל הישראלים, לא רק של אלה שהצביעו לי", הכריז איזנקוט, במעין חיקוי של נאומי ניצחון נשיאותיים אמריקניים. אלא שכאן התעוררו שתי שאלות, ושתיהן מתחילות במילה "איך".
הכי מעניין
איך בדיוק מתכוון איזנקוט להיות מנהיג של כולם, כאשר קיבל 21 מנדטים? הרי גם בגוש שאליו הוא משתייך לא מיהרו להכתיר אותו. בנט לא הזכיר אותו במפורש בנאומו, גם ליברמן לא, וגולן לא טרח לציין אותו כמנהיג הגוש. אז עם מי בדיוק ינהיג איזנקוט את ישראל? ואת מי בדיוק הוא מתכוון להנהיג? נראה כי כותבי הנאום בחרו בו כמנהיג הרבה לפני שהתברר שאכן יש לו ציבור המוכן ללכת אחריו.
שאלת ה"איך" השנייה נוגעת לדרך שבה הגיע איזנקוט למסקנה שהוא האיש שיכול להיות אלטרנטיבה לנתניהו.
עוד כתבות בנושא
כאן נזכרתי במה ששמעתי מאבי, שהיה סגן מנהל בית הספר התיכון שבו למד איזנקוט באילת. איזנקוט, כידוע, היה תלמיד המגמה הימית בבית הספר. אבי נהג לתאר את המגמה הימית כמקום שאליו הגיעו תלמידים שלא התאימו לשום מסלול, ובית הספר יצר להם מסגרת רק כדי שלא יסתובבו ברחוב.
אינני יודע אם התיאור היה הוגן, וגם אינני יודע מה בדיוק היו הישגיו של איזנקוט כתלמיד. ובכלל, אנשים הרי יכולים להתקדם בחיים. אבל הנאום הזה חשף חולשות מהותיות: או בעיה בשיקול הדעת, אם איזנקוט אימץ את תוכן הנאום ללא היסוס, או חוסר עצמאות מסוכן, אם קיבל ממישהו מאחורי הקלעים הוראה שאי אפשר לסרב לה, לבצע את הנאום כלשונו.
בכל מקרה, אם לשפוט על פי הנאום הזה, המרחק בין רמטכ"ל לשעבר לבין מועמד בעל שיעור קומה לראשות הממשלה גדול הרבה יותר מכפי שהיה נדמה.
ובשלב מסוים עברה בראשי דמותו של בומבה צור ב"תעלת בלאומילך".
תעלת בלאומילך | צילום: כרזת הסרט, ויקיפדיה
בסרטו של אפרים קישון, "תעלת בלאומילך" (1969), גילם השחקן בומבה צור, שמזכיר פיזית את איזנקוט, אדם שנמלט ממוסד לחולי נפש, משתלט על קומפרסור, ומבלי לפשוט את כותונת המשוגעים שלו מתחיל לקדוח בלב הצומת העמוס ביותר בתל אביב, כאילו יש שם נפט או שמישהו הזמין עבודות תשתית.
במהרה הופכת הפנטזיה הפרטית שלו למפעל ציבורי, והדבר המדהים באמת הוא שכולם סביבו משתפים פעולה. הרשויות מסתגלות לשיגעון, המשטרה מגינה על "העבודות הציבוריות", ואנשים נורמליים לכאורה מתנהגים כאילו הקידוח במרכז העיר הוא הדבר הטבעי ביותר בעולם.
בליל הבחירות, על הבמה, בשעת לילה מאוחרת, התנהל אירוע דומה. איזנקוט דקלם את פנטזיית המנהיגות שלו, והקהל מחא כפיים. איש לא עצר לשאול אם יש קשר בין הנאום למציאות, בין היומרה ליכולת, בין ההכרזה על הנהגת האומה לבין 21 המנדטים שקיבל.
נתניהו נואם במטה הליכוד בליל הבחירות | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
וזו אינה רק בעיה של נאום גרוע. פוליטיקאי רשאי להתרגש, לגמגם ואפילו להישמע מגוחך. אבל מי שמבקש להנהיג מדינה צריך להפגין, לכל הפחות, הבנה של המציאות הפוליטית שבה הוא פועל.
אם כבר בנאום הראשון אחרי הבחירות הוא אינו מבחין בין תסריט ניצחון לבין תוצאות הבחירות, אולי הגיע הזמן שמישהו יפסיק למחוא כפיים ויבדוק מי בדיוק קודח כאן, ומה הוא מתכוון להרוס בדרך.
עוד כתבות בנושא
