הסופרמרקט הוא אולי המוסד הכי פחות נחשק בציוויליזציה המערבית. אף אחד לא מצטלם בו, וגם לא מתהלך ברחוב עם הלוגו שלו כדי שיחשבו שיש לו טעם טוב. כלומר, כמעט אף אחד. הרשת האמריקאית טריידר ג'וז (Trader Joe’s) הצליחה לשבור את החוק הזה עם שקיות הבד הזולות שלה, שהפכו לאביזר שאנשים עומדים בשבילו בתור. מהדורות מוגבלות שלהן נחטפות מהמדפים ומופיעות באתרי יד שנייה במחירים מופרכים, ומי שמתהלך איתן ברחוב משדר לסביבתו שהוא שייך לחוג מצומצם של יודעי ח"ן.
| צילום: איור: מורן ברק
גם המוצרים עצמם, עם השמות השובבים והאסתטיקה המוקפדת, זוכים למעמד של אושיות רשת קטנות. אנשים מצלמים את השלל, מחליפים המלצות על ממרח דלעת ומדווחים בהתרגשות על מהדורת עוגיות חדשה. דמיינו בחורה שנכנסת לבית קפה בתל־אביב עם שקית של רמי לוי ומרגישה שהיא משדרת שיק. באמריקה זה קורה; איש לא שיער שרשת סופרמרקטים תצליח להפוך לסמל סטטוס.
הסיפור הזה משעשע, משום שהוא חושף את אחת התכונות הנכלוליות של המוח האנושי - היכולת לקחת מוסכמה חברתית ולהלביש עליה חליפה של חוק טבע. חלק לא מבוטל ממה שאנחנו מכנים "מציאות" הוא בסך הכול אוסף אקסיומות שאיש אינו זוכר מתי חתם עליהן.
הכי מעניין
עם שקית הבד הזאת ביד, כדאי שנבחן מחדש כמה מהאמיתות הפוליטיות שאנחנו נושאים איתנו לכל מערכת בחירות: נתניהו חייב את החרדים; סמוטריץ' מוכרח ללכת עם נתניהו; ליברמן, איזנקוט ובנט לא ישבו איתו; המחנה הזה לעולם לא יסלח למחנה ההוא; וכל ממשלה שלא תהיה ימנית־על־מלא תוביל בהכרח להקמת מדינה פלסטינית. כל אחת מהקביעות האלה נאמרת בנחרצות של מומחה לפיזיקה גרעינית, אף שרובן מתארות הרגלים קואליציוניים.
הבעיה מתחילה כשאנחנו מפסיקים להעמיד את ההנחות האלה למבחן. כשאנחנו מודיעים לפוליטיקאים שאין שום סיכוי שישבו יחד למעשה מוענק להם פטור גורף מהאחריות לנסות. כך הופכת התחזית לנבואה שמגשימה את עצמה, והייאוש הציבורי לתנאי שמאפשר את המשך הכישלון.
מדינה יכולה להתרגל כמעט לכל עיוות אם מספיק אנשים ממשיכים לשלם את מחירו בשקט, והנתונים שמצטברים בשנים האחרונות משרטטים תמונה מדאיגה. לפי הלמ"ס, בשנים 2024-2025 איבדה ישראל כ־109 אלף תושבים במאזן ההגירה. מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מ־2025 מצא כי 39 אחוזים מהחילונים שוקלים לעזוב את הארץ לעומת 14 אחוז מהדתיים ושלושה אחוזים בלבד מתוך החרדים. בקרב מי שכבר היגרו, נתוני הלמ"ס משנת 2022 מלמדים כי שיעור בעלי התואר השני כפול מחלקם באוכלוסייה, ושיעור בעלי התואר השלישי גבוה פי ארבעה ויותר. כשהאנשים האלה יוצאים, אנחנו מאבדים לא רק משלמי מיסים אלא מסה אנושית שמאפשרת למדינה קטנה עם שכנים בעייתיים במיוחד להתקיים ברמת חיים מערבית.
אלו שהכי צריכים להיבהל מהתסריט הזה הם בני הציונות הדתית. אם חלקים גדולים מהציבור החילוני היצרני יחליטו שהעסקה הישראלית כבר לא משתלמת להם, מי שיישאר להחזיק במקל משני קצותיו יהיה המגזר הסרוג. הציונות הדתית עלולה למצוא את עצמה בתפקיד הדמון החדש והספונסר של המיעוטים בישראל, עם יותר אחריות והרבה פחות אהדה ציבורית. עסקה גרועה במיוחד למי שמתכוון לגדל כאן גם את הנכדים שלו.
צריך לומר ביושר שבצלאל סמוטריץ' לא מגיע לרגע הזה בידיים ריקות. מי שבחר להציב את פיתוח יו"ש וסיכול האפשרות להקמת מדינה פלסטינית בראש הפירמידה, ביצע מהלכים ראויים להערכה. ודווקא משום כך הגיעה העת לשאול מה אמור לעשות מנהיג שהשיג התקדמות ניכרת במטרותיו, ובדרך נחשף למחיר הכבד שגובה הברית הפוליטית שלו.
האתגר הגדול של סמוטריץ' בבחירות הקרובות הוא להעז להשתמש בהישגיו כנקודת מוצא לשינוי. לקחת את ההון הפוליטי שצבר ולהפנות אותו להקמת ממשלה רחבה של מפלגות שמוכנות להתחייב לשירות, להשתתפות כלכלית ולאחריות משותפת. ההתיישבות יכולה להישאר בתעדוף מיוחד, אבל אסור שתהיה הסעיף היחיד שבשבילו מוכנים למשכן את כל השאר.
הדרישה הזאת לא יכולה להיות מופנית רק אליו. החרדים הם לא רק השותפים שנתניהו וסמוטריץ' בוחרים בהם - במידה מסוימת הם פשוט השותפים שהיריבים משאירים להם. הם אינם צריכים להחזיק ברוב בכנסת כדי ליהנות מכוח מיקוח עצום. מספיק ששאר השחקנים יחליטו שהם לא מוכנים לשחק זה עם זה וכך, מי שמבקש להחליש את כוחן של המפלגות החרדיות מסייע בעיקשותו להגדלתו.
למפלגות שמתייצבות תחת דגל ה"רק לא ביבי" יש טענות כבדות משקל כלפי נתניהו, ואפשר להבין אותן, אבל אם מטרתן היא להקים ממשלה שתשנה את סדר העדיפויות הלאומי, ראוי שישאלו האם פסילתו היא האמצעי להשגת המטרה או מטרה בפני עצמה. פוליטיקאי רשאי לתעב את יריבו ולחשוב שהוא גרוע במיוחד לתפקידו, אבל מי שלא מסוגל לשתף פעולה עם אדם שרב איתו אתמול, מוטב שיחפש מקצוע אחר. בפוליטיקה, בניגוד לארוחת שבת משפחתית, לא תמיד אפשר לבחור מי יושב לידך.
וישנם גם מצביעי הליכוד, שלרוב נוטים להעלים אותם מהדיון הזה כאילו הם נספח ביוגרפי של נתניהו. מדובר בציבור גדול של אזרחים משרתים, עובדים ומשלמי מיסים המעורבים בכל מערכות החיים בישראל. מדוע דווקא השותפות הפוליטית איתם נתפסת בעיני חלק ממפלגות המרכז כאפשרות בלתי נסבלת, ואילו שיתוף פעולה עם מפלגות ערביות נחשב למהלך פרגמטי?
האבסורד הפוליטי שנוצר עלול לעלות למפלגות האלה בלא מעט קולות של מצביעי ימין רך. אלו מעוניינים בממשלה מתפקדת ובשירות צבאי רחב, אבל אינם מוכנים להצביע עבור מפלגה שהבטחת הבחירות המרכזית שלה עלולה להוביל שוב למבוי סתום, או לממשלה שהם לא מזדהים עם הֶרכבה. כשהבחירה המוצעת להם היא בין נתניהו לבין בחירות חוזרות או ממשלה עם ערבים, חלקם עשויים להעדיף את המוכר, גם אם הם לא מרוצים ממנו במיוחד.
לא צריך להרחיק לספרי ההיסטוריה של מדינות מתוקנות כדי למצוא פוליטיקאים שהצליחו להתגבר על הסלידה ההדדית שלהם. ב־1984 שמעון פרס ויצחק שמיר עשו את הלא־ייאמן כשהקימו יחד ממשלה. הם המשיכו להתווכח כמעט על כל דבר, אבל בתוך זה הצליחה הממשלה שלהם להעביר תוכנית ייצוב כלכלית שבלמה אינפלציה של מאות אחוזים. אפשר להציל מדינה ממשבר גם בלי להסכים על גורלה של כל גבעה ובלי להזמין את השותף הקואליציוני לחתונה של הילדים.
וזה המבחן החשוב ביותר של הבחירות הקרובות. אנחנו רגילים למדוד פוליטיקאים לפי מידת נאמנותם להבטחותיהם, אבל לא כל הבטחה ראויה לאותה מידת נאמנות. מנהיג שהתחייב שלא ישב עם אדם מסוים יכול לקיים את הבטחתו בדבקות מרשימה, ובאותה שעה להיכשל בכל המטרות שלשמן ביקש את אמון הציבור. אולי כדאי להתחיל לבחון לא רק מי עמד במילתו, אלא גם מה יצא לנו מזה. עקרונות אמורים לכוון את הפוליטיקה אל תוצאות טובות יותר, לא להפוך לתעודת הוקרה על עקשנות.
השאלה המכרעת בבחירות הקרובות היא לא איזה פתק נשים בקלפי, אלא מה יבחרו נבחרינו לעשות עם הפתקים האלה ביום שאחרי. התרגלנו להתייחס לבחירות כמו לגמר גביע, כאילו עצם הניצחון הוא הישג שאפשר לשלוח איתו את הילדים למכולת. אבל הניצחון הוא חומר הגלם. מדינה לא יכולה להרשות לעצמה להפוך לבית קברות של הזדמנויות רק כי כמה פולטיקאים מתקשים לכבוש את הגאווה שלהם. מנהיגות נמדדת ביכולת להוציא משהו מועיל ממציאות שלא הזמנת, עם שותפים שלא בחרת ובתנאים שלא חלמת עליהם. מי שמבטיח לנו מראש רק את מי יפסול, מספר בעיקר על גבולות הגזרה של עצמו.
בחזרה לשקית הבד של טריידר ג'וז. כל ההצלחה המשונה והנהדרת הזאת התחילה בנכונות להטיל ספק במשהו שאיש לא חשב שכדאי לפקפק בו. היכולת לדמיין אפשרות חדשה היא לפעמים המעשה הרדיקלי ביותר שציבור יכול לעשות, במיוחד בחברה שהתמכרה לתחזיות על עצמה. אולי הגיע הזמן שנפסיק להסתובב עם אותן אמונות מרופטות ועמוסות חשבוניות מהעבר, ונעז להחליף אותן במשהו שעוד לא ניסינו. אם שקית של סופרמרקט יכולה להפוך לפריט הנכון ביותר ברחוב, גם ממשלה של אנשים שמסוגלים לשבת יחד ולשאת באחריות למדינה יכולה להפוך יום אחד למוצר הכי מבוקש בישראל.
טור נוסף של רחלי מלק בנושא הבחירות
