יש לנו ביישוב כיכר חדשה. עם אספלט, אבנים משתלבות וכל מה שכיכר צריכה כדי לגרום לאנשים שעוברים בה להרגיש שהמקום שבו הם גרים מתקדם לאנשהו. לקח יותר מעשור עד שתושבי אלון זכו לראות את הכיכר הזאת, שנבנתה כחלק משכונה עצומה ביישוב לאחר שנים של קיפאון. כמה תושבים כבר קוראים לה בצחוק "כיכר סמוטריץ'", על שם הפוליטיקאי שאִפשר לזה לקרות. אני לא יודעת אם סמוטריץ' יודע שיש לו כיכר אצלנו, אבל נדמה לי שזה מסביר טוב יותר מכל סקר מה קורה עכשיו בחלקים מההתיישבות ביו"ש.
| צילום: איור: מורן ברק
אם מביטים עשור לאחור, ברוב היישובים הציוניים־דתיים השמות בנט ושקד התגלגלו בטבעיות מהפה. הם התאימו לדמות החדשה שההתיישבות אהבה לספר לעצמה שהיא נעשית: ימנית אבל מודרנית, דתית אבל לא כבדה, עם רגל אחת בבית הכנסת ורגל שנייה בהייטק. והיום אני שומעת סביבי בעיקר שם אחד: סמוטריץ'. ואני לא שומעת אותו רק מפיהם של אנשים תורניים, אלא גם מפיהם של דתל"שים, לייטים ואנשים שכבר מזמן אינם קובעים עיתים לשום דבר מלבד ישיבה בבר. אנשים שהיחסים שלהם עם הממסד הדתי נעים בין חשדנות לאלרגיה, ושלא היו רוצים שסמוטריץ' יקבע איך תיראה חלוקת התפקידים אצלם בבית - אבל בהחלט רוצים שהוא יקבע איך תיראה המפה. כולל הבנים שלי, שהקשר שלהם לדת מסתכם בקידוש ובכיפה שנמצאת איפשהו בכיס. וכשאני שואלת אותם למה דווקא סמוטריץ', הם לא פותחים את כתבי הרב קוק ולא מדברים איתי על חזון הגאולה. "רק הוא יבנה פה", הם אומרים, "רק הוא יעשה לנו".
קשה מאוד להתווכח עם המשפט הזה כשאת גרה ביו"ש. אידאולוגיה היא דבר מופשט, אבל בית, כביש או היתר בנייה הם עסק מוחשי מאוד. וממשלה, מבחינת התושב, נבחנת גם בשאלה הפשוטה והלא־נשגבת אם היא רואה את המקום שהוא חי בו כאזור שצריך להתפתח או כתקלה גיאופוליטית שמוטב להקפיא.
הכי מעניין
וזה המקום שבו אני נקרעת. כי גם אני רוצה שיבנו פה. יותר מזה: באחת השכונות שאמורות להיבנות כאן אמור לקום הבית שלי. אבל אני רוצה עוד דברים - אני רוצה ממשלה שתעסוק ברצינות גם בנושאים חברתיים. אני רוצה שלטון תקין. אני לא רוצה לראות בממשלה הבאה את אותו הסדר ישן מול המפלגות החרדיות. אני חושבת שיש משמעות היסטורית לכך שאנשים שבמשמרתם התרחש אסון לאומי בסדר גודל של 7 באוקטובר לא ימשיכו כרגיל. אחריות של מנהיג אינה רק חשבון עם העבר, היא מערכת ההרתעה של העתיד.
ואז אני מגיעה לקלפי ומגלה שאין פתק שעליו כל זה כתוב. אין מפלגת "תבנו לי את הבית אבל תפתרו את סוגיית הגיוס, תשמרו על מוסדות המדינה, תנהלו מדיניות חברתית הגונה, ודרך אגב אשמח גם לאחריות מנהיגותית". חיפשתי, אין אות כזאת.
ככל שהימים נוקפים מתחוור לי שלא מצביעים למפלגה שמתאימה לנו, מצביעים על מה מוכנים לוותר. וזה מה שהופך את הבחירות האלה לכל כך מתסכלות עבורי. אני לא מחפשת מנהיג שאני מסכימה איתו על הכול, בגילי כבר ויתרתי על יצורים מיתולוגיים. אני מחפשת מישהו שלא יכריח אותי לבחור איזה חלק מהחיים שלי להפקיר.
בתוך הדילמה הזאת מסתתרת גם אחת ההחמצות הגדולות של השמאל הישראלי לדורותיו. במשך שנים הוא התייחס להתיישבות כשאלה מדינית ולא שם לב שבינתיים נוצר כאן ציבור של יותר מחצי מיליון בני אדם. גם מי שחולם על הסדר מדיני אחר צריך לשאול את עצמו מה הוא מציע להם עד שהוא מגיע, ואיך הוא מבקש את קולם אם במשך שנים הם למדו לזהות את עלייתו לשלטון עם עצירת המקום שבו הם חיים. אילו ממשלות מהמרכז ומהשמאל היו מחשיבות את הציבור הזה לאורך השנים, אולי אפשר היה להתווכח על גבולות בלי להפוך ביוב לאידאולוגיה. אבל ברגע שרק מחנה אחד נתפס כמי שבונה לך את הכביש, הכביש מתחיל להצביע.
סמוטריץ' הצליח לספח אליו תומכים רבים מהאגף הדתי־הליברלי, והעובדה שהוא הופך לבית לחלקים נרחבים של הציונות הדתית עשויה להפתיע את כולם בתוצאות האמת. זה, בכל אופן, מה שאני רואה כעת סביבי - לא בהכרח הקצנה דתית ולא בהכרח מהפכה אידאולוגית. לפעמים זה הרבה יותר ארצי מזה. אנשים יכולים להיות ליברלים בענייני דת ולכעוס על חוק הגיוס, וביום הבחירות להצביע למי שהם מאמינים שידאג שיהיה להם איפה לחיות.
לעוד טורים של רחלי מלק
