בבחירות הקרובות לא אצביע למפלגות ומנהיגים שהיה להם חלק מהותי בכשלים העמוקים שהתגלו מאז שבעה באוקטובר, ודאי כל עוד הם בורחים מאחריות ותיקון. רשימת הבכירים הללו ארוכה, וכוללת את כל הפוליטיקאים המרכזיים שמבקשים היום את אמון הציבור.
רוב המצביעים, כולל בימין, חושבים אחרת, וראוי לבחון את טענותיהם. לפני כן נסיר מהדרך את הטענה החלשה ביותר להצדקת נתניהו: הוא "לא באמת שולט" במערכות שהוא מופקד עליהן, ולכן לא אחראי לכשלים; ובכן, אם ראש ממשלה שכהונתו היא הארוכה בהיסטוריה לא מצליח לתפקד כראש ממשלה, זהו אבי כל הכשלים. נעבור לטענות רציניות קצת יותר.
השמאל גרוע יותר, קדנציית שמאל תהיה סכנה קיומית. לרוב הטענה נכונה. אבל ארבע השנים האחרונות הוכיחו שגם ממשלת "הגוש האמוני" היא סכנה קיומית. מדיניות מזיקה, פופוליזם, תרבות שקר, הפקרות כלכלית ולאומית, הכחשת בעיות, בריחה מאחריות, חיזוק מגמות שליליות – כל אלה מאפיינים היום גם את ממשלת הימין.
הכי מעניין
לפיכך נדרשת רביזיה גדולה בימין; אבל מה אם בינתיים השמאל ינצח בבחירות? ובכן, כיום השמאל לא יכול להקים ממשלה ללא הערבים (או החרדים), בנט וליברמן. ממשלה שכזו לא תאריך ימים. עד שתיפול אנו בתקופת טראמפ, נשיא אמריקני אוהד. לכן נזקי השמאל יהיו מוגבלים, בעוד שהתועלת הלאומית באתחול הימין קיומית וארוכת טווח.
זו הייתה קדנציה טובה, מצבנו האסטרטגי מצוין. כך טוענים נתניהו וחסידיו. זוהי היסטוריה דמיונית ומציאות חליפית. אפילו את השגיאה של התקיפה בקטאר, שכפתה על נתניהו לסיים את המלחמה בעזה, הימין מציג כהישג שבזכותו שוחררו החטופים. למעשה, מיעדי המלחמה בדרום הושגה רק השבת החטופים, במחיר לאומי עצום ובלי הכרעת חמאס. לו הייתה זו ממשלת שמאל, אותו ימין היה זועק שההישגים המוגבלים אינם מסתירים את הכישלון הכללי. כך נכון בכל החזיתות.
אם במלחמת יום כיפור היה לנו "קו בר־לב", שביטא קונספציה צבאית שגויה, בשבעה באוקטובר היה לנו "קו נתניהו" – הקיר הסלארי – שביטא תפיסת ביטחון לאומי שגויה. המחדל של נתניהו גדול יותר, משום שאז מאחורי הקו עמד צה"ל מתפקד, בעוד ש"קו נתניהו" הסתיר לא רק את עזה, אלא גם ניוון מחריד של צבא היבשה והידרדרות גדולה במערכת הביטחון.
הדוֹגמה הביטחונית השגויה, על שפע הקונספציות והטעויות שלה – מתהליכי קבלת החלטות אבסורדיים, דרך בניין כוח לקוי והיעדר תוכניות הכרעה, ועד לשיטת מינויים תמוהה – נמשכת זה עשרות שנים תחת נתניהו. זוהי הדוׄגמה שלו. כשתשובתו לכשלים היסודיים והתשתיתיים הללו היא "לא העירו אותי", צר לי, זו הפקרות.
אמת, נתניהו "לא נכנע" – לפחות עד השגיאה בקטאר – וזה עומד לזכותו. לחובתו עומדת העובדה ש"לא הכריע", ועוד יותר מכך שתחת ניצוחו הפך צה"ל לצבא לא מכריע. אחריותו העיקרית היא שהמערכות הללו יתפקדו, עם תפיסות ותוכניות נכוחות. אבל הגרוע מכול עוד לפנינו: נתניהו לא הפיק לקחים משבעה באוקטובר. הוא נשאר עם אותן הנחות יסוד מב"מיות, כפי שניכר מוועדת נגל ומ"תפיסת הביטחון" העגומה שפרסם השבוע.
אין תחליף לנתניהו. ליגה משלו. נתניהו אדם יוצא דופן, בעל יכולות קוגניטיביות ייחודיות וחוסן אישיותי נדיר. יש לי חיבה אישית וכבוד אליו. ועדיין לא זו השאלה, מפני שהאמצעים תמיד נצבעים בצבעי התכלית.
נתניהו בראשית דרכו שירת תכליות לאומיות. הוא לא היה פופוליסט וקיבל החלטות קשות במחיר אישי. כיום נתניהו מגייס את יכולותיו, את האמון מימין ואת הישגי העבר לא כדי לקחת אחריות ולתקן ליקויים עמוקים, אלא כדי לשכנע את תומכיו שכישלונותיו הם הישגים. הוא עד כדי כך מוכשר, שבזמן שישראל ניצבת על פי תהום, תומכיו מאמינים שמצבנו מדהים. כך נמנע כל תיקון הכרחי. נתניהו לימד את הימין להפסיד, אבל לחשוב שניצח. גאון – אבל לא בכיוון הנכון.
בכל מקרה הבעיה איננה נתניהו אלא אנו, הבוחרים. עלינו מוטל לייצר מערכת תמריצים פוליטית מתאימה. כפי שאנו דורשים מנבחרי הציבור למשמע את הבירוקרטיה, כך עלינו למשמע את נבחרי הציבור. אסור לתת להם לברוח מכישלונות ואחריות. לו היו תמריצים כאלה, נתניהו עצמו היה פועל אחרת. לכן אחריותנו העיקרית היא להציב קו נורמטיבי לסמכות ולאחריות שהפקדנו בידי נבחרינו.
אני מצביע רק משיקולי "גוש". על ה"גושיזם" כתבתי מספיק. הימין צריך לראות נכוחה גם את האתגרים הלאומיים שמייצר ה"גוש", ולדחות הבחנות פוליטיות מלאכותיות שמזיקות לנו. אין סיבה לחשוב שממשלת "גוש" תהיה טובה יותר מהרכבים אפשריים רבים אחרים. לדעתי ההפך הוא הנכון.
אלו הבחירות הגורליות ביותר בתולדותינו. הטענה הזו מיסודה אומרת: אומנם יש בעיות עומק, אבל הטווח הקצר חשוב יותר. נכבה את השריפה הנוכחית, אחר כך נחשוב על מערך הכבאות. זוהי תעמולה פוליטית שגרתית. נוח לפוליטיקאים שלא נחשוב על כשליהם האסטרטגיים ומחדליהם ארוכי הטווח, אלא ניבהל מאיזו דלקה עכשווית.
אבל מדינה חייבת להתכונן לטווח הארוך, ולכן התפקיד החשוב ביותר של פוליטיקאים הוא לייצר מערכות מדינה מתפקדות ויעילות. בפועל, מוסדות המדינה בישראל סובלים ממשבר תפקודי אקוטי, משום שהפוליטיקאים בורחים מאחריותם העיקרית. בעבר גיבינו את ההתנהלות הזו, מכל הסיבות הלא־נכונות, ולכן המדינה נקלעה למשבר גדול. כעת, כדי שהפוליטיקאים ישתנו, גם עלינו להשתנות.
זו הסיבה שאני תומך בעופר וינטר. הוא איננו חף מטעויות, ואינני יודע אם הוא בעצמו מבין עד כמה עמוקים הכשלים במערכת הביטחון. אבל הוא היחיד עם המנגינה הנכונה של שינוי יסודי, תפיסתי ומערכתי, שנדרש בימים אלו. לכן הוא זוכה בקולי, בתקווה שיתמנה לשר ביטחון ויחולל רפורמות במשרד. ומי שחושב שווינטר ראוי אך מודאג שלא יעבור? שיצביע לו, ואז הוא יעבור (בניגוד לתעמולת הליכוד התמוהה, שמתעקשת שהקולות הללו יאבדו).
סביבנו, ובעולם כולו, הטמפרטורה הפוליטית עולה. אנו בשעה היסטורית מסוכנת. כשהסיכוי לשריפות יער עולה, תפקוד מערך הכבאות הופך לדבר החשוב ביותר. אי אפשר להסתפק בכיבוי שריפות בהווה; עלינו לדרוש נורמות מנהיגותיות ותיקונים מערכתיים שיחזירו את ישראל להיות מדינה מתפקדת – עם עתיד.
לעוד טורים של רן ברץ
