הבחירות בפתח, והתוצאות האפשריות אינן מעודדות. שלטון הימין הנוכחי, שניגש לבחירות בלי שינוי משמעותי אחרי קדנציה מלאה עם קואליציית רוב מובהק, יתועד בהיסטוריה בעיקר בשל הרפורמה המשפטית ומלחמת 7 באוקטובר, כלומר, שני כישלונות מהדהדים. לממשלות אחדות יש אצלנו שם רע (גם אם לא תמיד מוצדק), וה"גושיזם" רואה בהן כישלון ערכי. ועל האסון שימיט עלינו השמאל אם ינצח בבחירות אין צורך להכביר מילים.
פעם הגיב הכלכלן מילטון פרידמן, זוכה פרס נובל, על דבריו של מישהו שאמר שצריך לשנות את הקונגרס: "לאנשים יש אי הבנה גדולה בעניין הזה. אנשים בקונגרס מנהלים עסק. הם מנסים לקנות קולות... אותו חבר קונגרס יצביע לדברים שונים, אם הוא יאמין שזה רווחי פוליטית... אנשים חושבים שהדרך לפתור דברים היא בחירה באנשים הנכונים. נחמד לבחור באנשים הנכונים, אבל זו לא הדרך לפתור דברים. הדרך לפתור דברים היא יצירת רווח פוליטי לאנשים הלא נכונים לעשות את הדברים הנכונים".
התפיסה הדמוקרטית של פרידמן נכונה כשם שבימינו היא נדירה. בישראל בוחרים רבים מתגמלים מפגני צעקות והתנהגות פרובוקטיבית, מפני שהמטרה הנתפסת של הפוליטיקה איננה הישגים מעשיים, חקיקה ראויה, או ניהול יעיל ומוצלח של משאבי המדינה, אלא מלחמה פומבית וקולנית נגד הצד השני, השפלתו והבסתו. לא במדיניות אנו עוסקים, אלא ב"איתותים פוליטיים" כוחניים ותוקפניים.
הכי מעניין
עד כמה ההידרדרות הדמוקרטית הזו מסוכנת, יעיד העשור האבוד האחרון. אבל אסור להתייאש. פרידמן צודק: הצעד הראשון לשיפור הוא זיהוי "הדברים הנכונים" שיש לעשות, ואז, אפילו אם הם ייעשו בידי "האנשים הלא נכונים", נרוויח כולנו.
שלושה נושאי מדינה מרכזיים דורשים רביזיה גדולה בישראל: משטר, ביטחון וכלכלה. נפתח במשטר. ישראל כבר איננה מדינה דמוקרטית, משום שמהשטר שלה נחטף בידי בית משפט עליון כוחני ואנטי דמוקרטי, שחסידיו בייעוץ המשפטי מתפקדים כבעלי הבית, ובכל נושא גוברים, בשיטות ותעלולים שונים, על נבחרי הציבור. האבסולוטיזם המשפטי הזה הוא שיטת המשטר הגרועה בהיסטוריה: אפס אחריות ומלוא הסמכות לנטולי כל הבנה במדיניות.
מאז פסילת חוק יסוד על ידי בית המשפט העליון, בלי מקור סמכות ובניגוד לתשתית הנורמטיבית המשפטית שהמציא אהרן ברק, גם אנשי שמאל רבים מודים שיש כאן בעיה. אמנם, מכיוון שהיא משרתת את השקפתם הפוליטית לא בוער להם לטפל בה, אבל גם לעצם ההודאה יש משמעות.
הימין ניסה להתמודד עם הבעיה באמצעות "הרפורמה המשפטית", שהובילו יריב לוין ושמחה רוטמן. למרבה הצער הצמד, כמו רוב הקואליציה, התגלו כלא מתאימים לטיפול בסוגיה כבדת משקל שכזו. הפתרון שהוצע היה גרוע מבחינה דמוקרטית וניהולו הציבורי והפוליטי היה פחות מחובבני. תוצאתה העיקרית של ה"רפורמה" הייתה מרד שלטוני מצד השמאל והבירוקרטיה, שדרדר את מצבנו הרבה יותר.
המסקנה המתבקשת, אחרי שקואליציית רוב ימני מוצק נכשלה כך, היא שנדרש מנגנון תיקון אחר. זה אולי מעורר תרעומת וכעס, אבל זה המצב הריאלי. דווקא כאן ממשלת אחדות עשויה להיות טובה יותר למימוש פתרון שישיב לנו נורמות דמוקרטיות בסיסיות. ישנם רעיונות שונים לשיפור (חוקה, בית משפט חוקתי, ועוד), אבל הנקודה העיקרית היא שבסוגיות עומק משטריות נדרש מנוף ציבורי הרבה יותר רחב ומשכנע מאשר היה ב"רפורמה".
הסוגיה הבוערת השנייה היא ביטחונית. הכוונה כאן איננה לאיומים הקיימים והמתהווים, אלא לחוסר המקצועיות והיעילות של מערכת הביטחון עצמה. לאורך זמן, זהו הדבר המסוכן ביותר, מפני שהוא מבטיח שכאשר יתפתח איום חדש, המערכת לא תצליח להתמודד איתו, ובמקום זאת נקבל "מבצעי השפעה על כחול" שיבטיחו לנו שעוצמתנו אינסופית ואנו מנצחים בכל חזית.
מצבה העגום של מערכת הביטחון הישראלית נובע ביסודו מכשל דמוקרטי של היעדר פיקוח אזרחי. שרי הביטחון לא באים לקבוע אג'נדה ביטחונית וליישם מדיניות, אלא עושים עסקה עם המערכת: קחו מה שאתם רוצים, כולל הגנה הרמטית מפיקוח, ובתמורה תתנו כמה ג'ובים למקורבים, קצת יח"צ והרמות כוסית, ואל תייצרו לשר משברים.
מכיוון שהדברים מתנהלים כך שנים רבות, ומכיוון שהוכח ברפורמה ובמלחמה שאין מחיר לשום כישלון נורמטיבי ומקצועי, מובטח שבלי שינוי דרמטי ההידרדרות תימשך. כרגע היחיד במערכת הפוליטית שמדבר על כשלים ומעוניין בתיקון עומק הוא עופר וינטר. לכן יש לקוות שיעבור את אחוז החסימה ויתמנה לשר ביטחון. אגב, למצביע האסטרטגי שמסכים שווינטר מתאים לתפקיד ואיש ימין, אך חושש מאחוז החסימה, יש מה לעשות: להצביע ל'עמך ישראל' כדי שתעבור.
הסוגיה האחרונה היא כלכלת ישראל. העולם חווה כמה משברים כלכליים במאה ה־21: משבר הדוט־קום ב־2000, הדיור ב־2008, הקורונה ב־2020. לשניים הראשונים ישראל הגיעה מוכנה, בין השאר בזכות מהלכים כלכליים מצוינים של נתניהו, כראש ממשלה בשנות ה־90 ושר אוצר בשנות ה־2000. נתניהו גילה אז מנהיגות רבה. הוא הבין שתפקידו איננו לקטוף את פירות ההווה, אלא לזרוע את שדות העתיד.
למשבר הקורונה הגענו כבר עם נתניהו אחר וכלכלת מדינת רווחה. מאז עברנו עוד משבר מלחמתי, עם עלויות עצומות בהווה והתחייבויות עצומות על גב הדורות הבאים. במקביל ישראל, ששגשוגה תלוי ביזמות הייטק, מתחילה לדשדש בתחומי ליבה טכנולוגיים, ובעיקר AI ורובוטיקה.
העולם עומד על סיפו של משבר כלכלי גדול. מי ייתן ויימנע, אבל רבים מאמינים שבקרוב תתפוצץ בועת ה־AI, על שפע המינופים הפיננסיים שלה, ואיתה יקרסו כספים ציבוריים ופרטיים בשיעור עצום. ישראל איננה ערוכה היום להתמודדות הזו. לכן נדרשת כעת, כצו קיומי, התנהלות מנהיגותית כלכלית אמיצה ותקיפה: דיאטה דרמטית למדינת הרווחה, התייעלות יסודית במוסדות המדינה, והכוונה מחדש של התקציב הציבורי לחיסכון וצמיחה. גם כאן קואליציית "גוש הימין", בהובלת סמוטריץ', הייתה חלשה והפגינה חוסר מנהיגות, קוצר רואי וכניעה לשלל אינטרסים מגזריים.
יש עוד שפע רפורמות רצויות, אבל השלוש הללו עומדות בבסיס הקיומי של המדינה. הקואליציה הבאה תהיה חייבת לטפל בהם; גם אם חלק מהנבחרים יהיו "אנשים לא נכונים", ועלינו כציבור מוטל לוודא שהם יעשו את הדברים הנכונים.
עוד כתבות בנושא
