פרישת בני גנץ מהפוליטיקה היא אירוע משמעותי, לא בגלל הפרסונה, אלא בגלל שהיא מסמנת את שקיעת המותג הפוליטי המרכזי אותו קידם - מותג ה"אחדות" וה"ממלכתיות". מחיקת מפלגתו מהמפה הפוליטית בסקרים היא עדות לכך שהציבור הפסיק לקנות את הקונספט הזה כפי שהוא שווק לו בשנים האחרונות.
במשך שנותיו בפוליטיקה, גנץ הציב את ההסכמה הרחבה כיעד עליון שדוחה כמעט כל עיקרון אחר. הוא נכנס לממשלת הקורונה עם נתניהו ב-2020 ושילם על כך בפירוק השותפות של כחול לבן המקורית. בהמשך, הוא חזר על המהלך כשנכנס לממשלת החירום לאחר טבח שמחת תורה.
לאורך כל הדרך, הוא העדיף פשרות על פני עימותים אידיאולוגיים, והשתדל להימנע מחיכוך פוליטי או מהצגת קו חותך מדי, מתוך תפיסה שהחיבור עצמו, הישיבה המשותפת באותו שולחן, הוא הערך החשוב ביותר שישראל זקוקה לו.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
אלא שהמציאות הישראלית הנוכחית דורשת קבלת החלטות, לא רק ישיבות משותפות. הציבור הישראלי, שמתמודד עם אתגרים כלכליים, חברתיים וביטחוניים חסרי תקדים, החל לראות במושג "אחדות" שנישא בפי פוליטיקאים מילה נרדפת לשיתוק מערכתי ולהימנעות מהכרעה. כאשר המטרה העיקרית של הנהגה היא לשמור על מסגרת משותפת בכל מחיר ולא להרגיז אף צד, התוצאה היא לעיתים קרובות דריכה במקום וחוסר יכולת לנהל מדיניות.
בפועל, הרצון לשמור על שלמות הקואליציות הרחבות הללו הוביל פעם אחר פעם להקפאה של סוגיות הליבה החשובות ביותר לחברה הישראלית. כשפוליטיקאים מקדשים את האחדות מעל לכל, קשה מאוד להעביר רפורמות כלכליות משמעותיות שפוגעות בקבוצות לחץ וחיוניות להורדת יוקר המחיה. אי אפשר להכריע באמת בסוגיית השוויון בנטל ובשאלת חוק הגיוס מול שותפים בעלי אינטרסים מנוגדים.
בנוסף, קשה לגבש אסטרטגיה ביטחונית יעילה והתקפית, הדורשת שינוי כיוון חריף שעלול לאתגר את הסטטוס קוו הבינלאומי והפנימי. הציבור למד בדרך הקשה שממשלה שמונעת רק מהרצון "לא לזעזע את הסירה", פשוט לא מנווטת אותה קדימה.
עוד כתבות בנושא
הבוחרים של שנת 2026, כפי שהשתקף ממצב גנץ בסקרים האחרונים, מחפשים כיוון מוגדר וברור. בין אם מדובר בפתרונות מימין ובין אם מדובר בפתרונות משמאל המפה, ישנה דרישה ציבורית גוברת למנהיגות שמציגה סדר עדיפויות מובהק. מנהיגות שאינה מנסה לרצות את כולם כל הזמן, אלא מוכנה לשלם מחיר פוליטי כדי לממש מדיניות.
גנץ ניסה לשמור על תמיכה מקשת רחבה של בוחרים מבלי לעורר התנגדות עזה, אך הגישה הזו הותירה אותו ללא בסיס תמיכה יציב ומוצק כשהאתגרים דרשו עמדות חותכות וברורות.
החלטתו לפרוש מלמדת שהפוליטיקה הישראלית שינתה פאזה באופן עמוק. הבחירה היום היא בין תפיסות עולם מתחרות הדורשות ניהול, והבוחרים מעדיפים מנהיגות שמציגה דרך ברורה ומסוגלת לקבל החלטות גם אם הן כרוכות בעימות פוליטי, על פני אחדות מדומה שמשמעותה המעשית היא היעדר פעולה.