לפני שבועיים סגרנו את תקופת החגים באיחולי ״פתקא טבא", ובקרוב נפגוש את הפתק שמחכה לנו מאחורי הפרגוד. בין הפתקים האלה מסתתרים לא פעם ריחוק, ריבים וסיטואציות מורכבות. שולחן החג או השבת יכול בקלות להפוך לזירת ויכוח. שני יהודים, כמאמר הקלישאה, מחזיקים בשלוש דעות. לפעמים הפער הפוליטי הוא עניין טכני בלבד, אבל במקרים אחרים דעות הפוכות בתוך המשפחה עלולות להוביל למשברים של ממש.
המחלוקת נעשית מעניינת במיוחד כשהיא נכנסת אל תוך הזוגיות. משפחה לא בוחרים, בן זוג או בת זוג דווקא כן.
בעיצומה של מערכת הבחירות יצאנו לפגוש זוגות שבחרו זה בזה למרות פערים פוליטיים משמעותיים, ולפעמים אולי גם בגללם. זוגות שחיים יחד כשהפגנה, מלחמה, שביתה או מערכת בחירות יכולות להצית מחדש ויכוח ישן. ניסינו להבין איך מנהלים בית משותף כשכל אחד רואה את המדינה קצת אחרת, ואולי למצוא בין ארבעת הקירות שלהם גם משהו שאפשר ללמוד ממנו על החברה הישראלית כולה.
ג׳ואן ודני קאהן, טנא עומרים
ג׳ואן (67) מרצה לאנגלית באוניברסיטה, בגמלאות, מצביעת ימין
דני (69) כלכלן בכימיקלים לישראל, בגמלאות, מצביע שמאל
הוריהם של יאיר (39) מיכאל (36) אביטל (34) רחלי (32) וגלעד (28) וסבא וסבתא ל–17 נכדים
ג׳ואן ודני קאהן | צילום: לירון מולדובן
ג׳ואן ודני נולדו בארצות הברית, עלו לישראל בנפרד ונפגשו בירושלים כשהיו שני צעירים חילונים שטיילו בארץ.
״חזרנו בתשובה בנפרד", מספרת ג׳ואן, ואז מחייכת: ״כמעט ביחד".
״כמעט ביחד" יכול להיות תיאור לא רע גם של המתח הפוליטי ביניהם. במשך שנים הם חולקים חיים, בית ומשפחה, אף שהדעות שלהם נמצאות במקומות שונים מאוד על המפה. הדרך שלהם לשרוד את הפער פשוטה למדי: לדבר עליו כמה שפחות ולהתמקד במה שמשותף.
״ב־88 שנינו הצבענו מימד", נזכרת ג׳ואן. ״זו הייתה הפעם האחרונה שהצבענו אותו דבר. דני אפילו התנדב מטעמם באחת השכונות בבאר־שבע, העיר שגרנו בה אז. הוא היה שם כל היום, מהבוקר עד הערב, ובסוף מימד לא קיבלה שם אפילו קול אחד. מאז כבר לא הצבענו אותו דבר".
הפערים היו שם מההתחלה?
במקום תשובה, דני נזכר בדייט הראשון שלהם. ״ישבנו במסעדה איטלקית בירושלים והתחלנו לדבר ולהכיר. ואז לשולחן לידנו נכנס הרב מאיר כהנא עם זוג תורמים אמריקאים. כל הארוחה היא רק רצתה לשמוע מה אומרים בשולחן ליד. אני בכלל לא עניינתי אותה".
כדי להסביר את תפיסת עולמו חוזר דני לילדותו בארצות הברית ולמלחמת וייטנאם. ״בחדשות היו אומרים ש־70 חיילים נהרגו, 50 חיילים נהרגו, 80 חיילים נהרגו. אחר כך אמרו, אל תדאגו, 800 לוחמי גרילה נהרגו. חשבתי לעצמי, מה זה, משחק כדורסל? מי שקולע יותר נקודות מנצח? באיזשהו שלב הבנתי שכל אחד מהם הוא ילד של מישהו, אבא של מישהו, נכד של מישהו".
כשהגיע לישראל גילה, לדבריו, שגם כאן אי אפשר לברוח ממלחמות. מאז הוא מאמין בעיקר בניסיון למנוע אותן באמצעות פתרונות מדיניים. ״הדעות שלי אולי יותר שמאלה מהשמאל", הוא מחייך.
כשהוא מדבר על ההתנתקות מעזה ועל המציאות שקדמה לה, ג׳ואן כבר מתקשה להתאפק. ״אני לא שומעת את זה הרבה כי הוא מסרב לדבר איתי על פוליטיקה", היא אומרת, ״אבל זה כל כך פתטי. הערבים מנסים להרוג אותנו כבר יותר ממאה שנה באזור הזה. עוד לפני שהיו ‘השטחים׳. אתם יודעים את ההיסטוריה".
ואיפה הילדים בתוך כל זה?
״הילדים שלנו ימניים", אומר דני. ״אבל לדעתי קצת יותר מתונים מהרוב".
כשמתחיל דיון פוליטי בבית, דני בדרך כלל פשוט עוזב את הזירה. "כשכולם מדברים פוליטיקה, הוא קם והולך לסלון לקרוא", אומרת ג׳ואן.
״היא צודקת", הוא מאשר. ״כשהם מתחילים לדבר פוליטיקה אני הולך לחדר השני ותופס ספר. כולם נגדי, ואין להם הרבה סבלנות".
אפילו על האסטרטגיה הזאת הם לא מסכימים. ״הוא לא עומד ומגן על מה שהוא מאמין בו", אומרת ג׳ואן שנטועה היטב בימין העמוק. ״אני באה מעולם שמאלני מאוד, יש לי הרבה חברים שמאלנים וגם משפחה שמאלנית. אני מסתדרת עם אנשים שחושבים אחרת, אבל אני כן אוהבת לדבר".
כששומעים אותם מתווכחים נדמה שתהום אידיאולוגית פעורה ביניהם.
איך מחזיקים זוגיות כזאת במשך עשרות שנים?
״אם הייתי עם מישהי שאומרת שנהרגו עשרות אלפי אנשים בעזה ולא אכפת לה, זה היה מפריע לי", מסביר דני. ״עם ג׳ואן אני לא מסכים, אבל לפחות אכפת לה. אני יכול לכבד אותה יותר מאדם שאומר שזה פשוט לא מעניין אותו".
״אני מאוד אוהבת את דני ואני מאוד שמחה שהוא הפרטנר שלי לחיים", אומרת ג׳ואן. ״אבל זה מאוד מתסכל, כי אנחנו מדברים על חיים ומוות. אם את לא דואגת לילדים שלך קודם, את לא נורמלית. ועם כל זאת, כמובן כואב לי כשילד נהרג בעזה".
על מה בכל זאת מסכימים?
״שנינו לא פנאטים בדת", אומרת ג׳ואן. ״שנינו הומניטריים. אני ממש לא שונאת ערבים. לימדתי באוניברסיטת בן־גוריון במשך 35 שנה, היו לי המון סטודנטים ערבים ואני באמת מדברת איתם".
גם בכסף הם משתדלים להישאר בשטח המשותף. ״אני לא תורם למשהו שמבטל את הצד השני", אומר דני. ״אני לא אתרום לפעילות פוליטית בשמאל, אבל כן לדברים שאנחנו מסכימים עליהם, כמו עזרה לעניים, לקט ישראל או צהר. אני גם לא אתרום למשהו שאני יודע שג׳ואן לא תאהב".
עוד כתבות בנושא
חן ואיתי רועי, ניר משה
איתי (47) רכז גיאוגרפי בשדרות, מצביע ימין
חן (45) עובדת סוציאלית,מצביעת שמאל
הוריהם של איילה (16) הדס (9) וירדן (4)
חן ואיתי רועי | צילום: לירון מולדובן
חן ואיתי הבינו כבר בתחילת הקשר שהם חושבים אחרת. ״כשהכרנו, הפוליטיקה הייתה פחות בוערת", מספר איתי. ״זה תמיד היה נושא שהתעניינתי בו, אבל הוא לא הפריע לי ברמה האישית או בתוך קשר זוגי".
הפער, בכל זאת, היה ברור. חן הייתה אז מתפקדת של מפלגת העבודה. ״מאוד רציתי ששלי יחימוביץ׳ תיכנס לממשלה".
איתי, מצידו, מגדיר את עצמו כיום ״נפגע בנט". הוא הצביע לו כמה פעמים והתאכזב. ״גם כשהוא חיפש את אלף הקולות שהיו חסרים לו במעטפות הכפולות, וגם כשהקים את ממשלת השינוי. אני הצבעתי לו והרגשתי נפגע".
יכול להיות שממשלת השינוי הייתה בעצם הממשלה היחידה שהכילה את הקולות של שניכם?
איתי צוחק. ״אולי במבחן התוצאה כן, אבל זו לא הייתה הכוונה".
״אני דווקא הייתי מאוד מרוצה מממשלת השינוי", אומרת חן. ״אני חושבת שלאורך השנים הקיטוב הפוליטי במדינה גבר, וגם הוויכוחים בינינו קיבלו צורה אחרת".
אחד מהם התרחש במהלך נסיעה, כשאיתי סיפר שהוא מתכוון לתרום למאחז. ״אמרתי לו, בסדר, תתרום לאנשים, אין בעיה, ואני אתרום לעמותות שמאל. ואז הוא אמר לי שהפינוי לא בסדר. אמרתי לו, ‘איתי, זה החוק במדינת ישראל. זה החוק׳. נורא התעצבנתי, ואני לא אדם עצבני. זה היה יום שדי כעסנו זה על זה וכמעט לא דיברנו. גם סביב המהפכה המשפטית היו כאן ויכוחים".
רפורמה או מהפכה?
״מבחינתי זו רפורמה מאוד נדרשת במערכת המשפט", אומר איתי.
״אצלי זו מהפכה", אומרת חן. ״אבל צריך להנמיך את הלהבות".
״אנחנו לא באמת מדברים על זה ברצינות", מוסיף איתי. ״בעיקר עקיצות הדדיות".
הפערים הפוליטיים יוצרים ביניכם ריבים זוגיים?
״בתחושה שלי, כשאנחנו בטוב ביחד, הפוליטיקה לא מצליחה להפריד בינינו", אומר איתי. ״אבל כשיש הידרדרות פנימית מסיבות אחרות, הפוליטיקה פשוט מחריפה את הריב שכבר קיים".
חן נזכרת בריב אחד במיוחד. ״פעם נורא התעצבנתי על איתי. ממש כעסתי. התקשרתי לחברה הכי טובה שלי ואמרתי לה, ‘הוא ימני פשיסט. אי אפשר לשנות אותו, כבר לא נתקן אותו׳". שניהם צוחקים, אבל מכאן השיחה דווקא נעשית רצינית יותר.
״מה שעומד מאחורי זה באותו רגע הוא התחושה שהוא לא מצליח לראות אותי", היא מסבירה. ״שנפגעתי ממנו, או שלא אכפת לו ממני. מבחינתי הדברים האלה מתחברים לזה שהוא מצביע ימין ואני מצביעה שמאל. אז צריך לחזור לבסיס. אם לשנינו יש רצון לעזור לזולת ואם שנינו רוצים שהעולם יהיה טוב יותר, אז בסוף לא כל כך חשוב מה אנחנו מצביעים. גם כשאני כועסת אני מנסה להזכיר לעצמי את הדברים הטובים. הייתה מלחמה, איתי עזר לאנשים, דאג לילדים. אני מזכירה לעצמי את הדברים שמחברים בינינו, בטח כשהכעס הוא בגלל פוליטיקה".
יש לפחות סוגיה פוליטית אחת שעליה קיימת ביניהם הסכמה. ״שנינו חושבים שהחרדים צריכים להתגייס", אומר איתי. ״ברמה הטקטית, איך גורמים לזה לקרות, שנינו לא נחרצים לגבי הדרך".
״אני אפילו פחות ‘שמאל׳ בנושא הזה", אומרת חן. ״אני חושבת שצריך לעשות את זה מאוד בעדינות ובדרך שלהם, ולא להכות בבטן הרכה. יש מקומות שבהם אני פחות מייצגת את השמאל הקלאסי".
חן מצביעה לדמוקרטים, איתי למפלגת הציונות הדתית. על הנייר אלה שני קצוות מרוחקים מאוד, אבל הזוגיות גם שינתה מעט את האופן שבו כל אחד מהם מביט במחנה האחר.
״אני הייתי מעדיף שתצביעי לאיזנקוט ולא ליאיר גולן", אומר איתי. ״כלפי איזנקוט אין לי רגשות שליליים. אני חושב שהוא טועה בהרבה דברים, אבל אין לי כעס עליו. יאיר גולן, לעומת זאת, גם מרתיע וגם מרגיז אותי מאוד".
חן מודה שגם היא השתנתה. ״יש דברים שהתמתנתי בהם. בעבר, בכל פעם ששמעתי את אורית סטרוק הכעס שלי היה גועש. כשאיתי אמר לי ‘היא אישה טובה׳, ניסיתי להקשיב לראיונות איתה. בזכותו אני מקשיבה יותר".
הפער הפוליטי הגיע גם אל הילדים. בתם הבכורה איילה, מספר איתי, שינתה עם השנים חלק מדעותיה. ״אני חושב שזה בעיקר בגלל הסביבה החברתית שלה. היא נמצאת במסגרות שהאוריינטציה שלהן יותר ימנית. אני לא עשיתי לה שיחות שכנוע".
חן מסכימה, אבל מוסיפה גם צד כואב יותר. ״אני חושבת שהפער הפוליטי בינינו כן פגע בה. היא הייתה הכי בוגרת בתקופת המהפכה המשפטית, ובאמת יצא ממני הרבה כעס, והוא יצא גם מולה. היום היא אומרת לי בצורה ברורה, ‘אימא, אני לא רוצה לשמוע את זה׳. אמרתי לה פעם, ‘איילה, אני מצטערת שלא הצלחתי להגן עלייך מפניי, ושעשיתי לך את הנזק הזה׳".
עוד כתבות בנושא
אביה ונתן פרינס–דינוביץ, ירושלים
אביה (38) עובדת בנציבות שירות המדינה, מצביעת ימין
נתן (41) עובד במשרד ממשלתי, מצביע מרכז–שמאל
הוריהם של יערה (5) נילי (3) ואיתן (שנה)
אביה ונתן פרינס–דינוביץ | צילום: נעמה שטרן
נתן ואביה הכירו בביצה הירושלמית, לא רחוק ממקום מגוריהם כיום. ״הייתי בארוחת שבת עם ידידה של נתן", מספרת אביה. ״אחרי הארוחה היא אמרה לו, ‘פגשתי מישהי שאתה צריך להכיר׳. נתן חיכה להזדמנות, וכעבור כמה שבועות השתתפתי במיזם של ארוחות פתוחות. בכל שבוע מישהו היה מודיע שהוא מארח וכמה מקומות יש לו, ואנשים פשוט השתבצו. לא ידעת מי מגיע. נתן ראה את השם שלי באחת השבתות ורשם את עצמו. בהתחלה היינו ידידים, ואחרי זמן הקשר הפך ליותר מזה".
מתי גיליתם את הפערים ביניכם על המפה הפוליטית?
״די בהתחלה", אומר נתן. ״מספיק שאתה נמצא עם המשפחה של הצד השני. מהר מאוד אתה מבין מהשיחות שאתה נמצא במקום שהוא שונה מאוד ממך, ולפעמים ממש הפוך".
״זה היה גם עם המשפחות וגם בסביבת החברים", מוסיפה אביה. ״כשהכרנו, רוב החברים שלי החזיקו בדעות דומות לשלי ורוב החברים שלו היו כמוהו. כשנפגשנו במעגלים חברתיים ועלו שיחות פוליטיות, כל אחד מאיתנו הרגיש פתאום במיעוט".
באופן כמעט אירוני, נתן ואביה התארסו ערב אחת ממערכות הבחירות התכופות של השנים האחרונות. ״אני כבר לא זוכר אם אלה היו הבחירות השלישיות, הרביעיות או החמישיות באותה תקופה", צוחק נתן. ״ביקשנו מהמשפחות שלא משנה מה, מחר בחירות, לא לדבר על פוליטיקה. ידענו שאם זה יגיע לשם, זה יתפוצץ".
משהו השתנה בדעות שלכם בעקבות הקשר?
״יש דברים שהבנו עם השנים שלא נצליח לשכנע בהם זה את זה", אומרת אביה. ״יש ויכוחים שהם פשוט ויכוח לשם ויכוח, וזה לא עושה טוב לאף אחד. אני לא אגיד שאנחנו תמיד מצליחים לזהות את הנקודות האלה בזמן, אבל אנחנו משתפרים".
״לפעמים המציאות מציפה אותך באירועים שקשה להתעלם מהם", מוסיף נתן, ״בטח בשלוש השנים האחרונות".
אביה מספרת שהחיים לצד נתן חשפו אותה גם לעולמות שלא פגשה קודם מקרוב. ״אני יכולה ממש לא להסכים, אבל עדיין לראות שיש שם המון אהבת הארץ. לפעמים חברים של נתן מדברים על האפשרות לרדת מהארץ. זה שיח שהיה מאוד זר לי. פתאום, כשאני רואה כתבות על ישראלים שעוזבים, אלה כבר לא סתם אנשים שאומרים ‘נשבר לנו׳. אלה חברים שאנחנו מכירים באופן אישי ושבאמת מתלבטים אם להמשיך לנהל כאן את החיים. זה משהו שלא הכרתי לפני כן".
נתן אומר שאחרי 7 באוקטובר נוספה לשיח ביניהם מידה גדולה יותר של ספק. ״אין מאה אחוז ודאות. אין ‘רק אני צודק׳ ו׳רק האמת שלי נכונה׳. יש מורכבות. אנחנו משתדלים לראות גם את הצד השני, להקשיב בשביל להקשיב ולשמוע באמת. לצאת מנקודת הנחה ששני הצדדים רוצים שיהיה פה טוב ורוצים פתרון, הם פשוט רואים דרכים אחרות להגיע אליו".
כשהם מדברים על הוויכוחים עצמם, נתן נזכר בשורה משיר של ג׳ימבו ג׳יי: ״ים בינינו, שנינו באותה סירה". מבחינתו, זה נכון גם למדינה כולה.
סוגיית החטופים עוררה ביניהם חילוקי דעות כואבים במיוחד. המטרה משותפת, אבל הדרכים אליה מגוונות. ובכל זאת, אביה מרגישה שהמלחמה חוללה גם שינוי הפוך: ״7 באוקטובר שינה משהו. אנחנו פתאום מסכימים יותר על דברים".
על מה למשל?
״גיוס חרדים", אומר נתן מיד.
״מחוק הגיוס שנינו סולדים באותה מידה", מוסיפה אביה.
ויש גם הסכמה רחבה יותר, כמעט מתוך ייאוש. ״שנינו יכולים להסכים שהכול הפך לפוזיציה", היא אומרת. ״כבר אין משהו שהוא נכון או לא נכון בפני עצמו. הכול תלוי בשאלה אם מי שעשה אותו בא מהמחנה שלך או מהמחנה השני. לפי זה שופטים את האירוע. הכול הפך לרדוד".
החיים עם אדם שחושב אחרת, אומר נתן, מאלצים אותך להיפרד מסיסמאות. ״אתה לא יכול להגיד ‘הם לא מבינים׳ או ‘הם שטופי מוח׳. כשאני מדבר עם אביה אני מבין את הטיעונים. למדתי לראות דברים גם מהצד שלה, לראות לפעמים דברים אחרת, להבין את המורכבות ואת האופן שבו הצד השני מרגיש".
״כי ברגע שאתה אומר על מישהו ‘הוא שטוף מוח׳", אומרת אביה, ״ואז מבין שאתה בעצם מדבר על בן הזוג שלך..."
״זה לא עובד", משלים נתן.
ובכל זאת, כששואלים אותם על המריבות הגדולות בבית, הפוליטיקה בכלל לא נמצאת במקום הראשון. אביה התגייסה למילואים בשלב ג׳ ועושה סבבים לאורך המלחמה, וגם נתן מתנדב למילואים. במבצע ״שאגת הארי" הוא רץ לבדו למקלט עם שלושת הילדים.
על מה הם רבים באמת? שניהם עונים יחד: ״מילואים", ואחרי כמה דקות נתן נזכר בעוד מחלוקת עקרונית: ״גם על כדורסל. היא אוהדת מכבי ואני הפועל ירושלים. יש לנו שם עימותים הרבה יותר חמורים. אם אנחנו מסתדרים עם הפועל ומכבי, פוליטיקה זה בקטנה".
עוד כתבות בנושא
