יש משהו כמעט מרגיע בסקר בחירות. בתוך מציאות פוליטית רועשת, רגשית ומשתנה, מגיעה טבלה ומסדרת הכל: אחוזים, גושים, מנדטים ופערים. המספרים נראים כל כך מדויקים, שקל לשכוח שלפני שכל מספר כזה נכנס לגרף, עמד שם אדם שהתבקש לענות על שאלה - ופה מתחילה הבעיה.
בני אדם אינם מכשירי מדידה ניטרליים. אנחנו מושפעים מהסביבה, מהאופן שבו שואלים אותנו, ממה שנוח לנו לומר, מהדרך שבה אנחנו רוצים להיתפס ואפילו מכמות הסבלנות שנותרה לנו ברגע שבו הגענו לשאלה מספר 17. בעולם המחקר מדברים בהקשר הזה על הטיות קוגניטיביות, התנהגותיות ומתודולוגיות, אבל הן לא אומרות שהנסקרים משקרים. ברוב המקרים הם בכלל לא יודעים שהן פועלות.
מי בכלל עונה?
אחת הבעיות הבסיסיות ביותר מכונה "הטיית אי-מענה". לפעמים השאלה החשובה ביותר בסקר היא לא מה ענו המשתתפים, אלא מי בכלל לא ענה. אם האנשים שמסננים שיחה, מתעלמים מהודעה או לא מוכנים להשתתף שונים באופן עקבי מאלה שכן עונים, אפשר לקבל מדגם שנראה מייצג מאוד על הנייר ועדיין מפספס משהו בהתנהגות של הציבור.
הכי מעניין
יותר מזה, מי שבוחר לפתוח שאלון פוליטי, להקדיש לו זמן ולהגיע עד סופו, אינו בהכרח אדם אקראי לחלוטין. הוא עשוי להיות מעורב יותר, בעל עמדה מגובשת יותר, או פשוט מסוג האנשים שנהנים יותר לענות לסקרים, מה שמכונה "הטיית בחירה עצמית".
אם זה לא מספיק, גם אחרי שכבר מצאנו אדם שמוכן להשתתף, נשארת שאלה אחרת: כמה מחשבה הוא באמת השקיע בתשובה? כאן נכנסת תופעה המכונה מודל "השבעת הרצון". זה הרגע שבו אנחנו כבר לא מחפשים את התשובה המדויקת ביותר, אלא מסתפקים בזו שנשמעת "מספיק נכונה" כדי להתקדם.
עוד כתבות בנושא
מה אנחנו מוכנים לומר בקול?
אחת ההטיות המעניינות בהקשר הפוליטי נקראת "הטיית הרצייה החברתית", לפיה אנשים לא תמיד נותנים את התשובה שהכי מדויקת להם. לפעמים הם נותנים את התשובה שנשמעת מקובלת יותר, לגיטימית יותר או פשוט נוחה יותר לומר מול אדם אחר.
לצידה עומד גם המושג "ספירלת השתיקה". כשאדם מרגיש שהעמדה שלו נמצאת במיעוט או אינה מקובלת בסביבה שלו, הוא לא חייב לשנות אותה. לפעמים הוא פשוט מפסיק לומר אותה בקול. הוא יכול לענות "עוד לא החלטתי", להתחמק או לתת תשובה פחות טעונה, ואז לגלות בקלפי את כל האמת.
כדי שסקר בחירות יחזה היטב מה יקרה בקלפי, הרבה דברים צריכים להסתדר ברצף. צריך להגיע לאדם הנכון, לגרום לו להסכים לענות, לגרום לו לחשוב ברצינות על השאלה, לגרום לו להרגיש חופשי לומר את דעתו, ואז גם להניח שמה שהוא אמר היום הוא מה שיעשה בעתיד מאחורי הפרגוד. בכל אחת מהתחנות האלה משהו יכול לזוז.
מחקר שפורסם ב-2026 של נתוני הבחירות בארה"ב ב-2024 מצא ש"הטיית אי-המענה" עשויה להישאר גם אחרי שהמדגם הותאם להתפלגות הבוחרים. התמונה אינה חד-משמעית: אותו ניתוח מציין שמשקלים סטטיסטיים מאוחרים מצמצמים את ההטיה ברובה, וגופי סקרים אחרים סברו שבבחירות 2024 התיקון עבד. כך שאפשר לתקן גיל, מגדר ומאפיינים נוספים, ועדיין נותרת שאלה פתוחה עד כמה מי שמוכן לענות לסוקר שונה ממי שלא עונה.
הספרות בתחום מצביעה זה שנים על כך שככל שאדם מרגיש שעמדתו הפוליטית פחות מקובלת בסביבתו, כך גדל הסיכוי שיעדיף שלא להשמיע אותה בקול. לא קונספירציה ולא "צבא של בוחרים סמויים". פשוט העובדה שגם תשובה פוליטית היא אינטראקציה חברתית עם השלכות שחלקנו מעדיפים להימנע מהן.
עוד כתבות בנושא
מה זה אומר עלינו?
לקראת הבחירות ב-27.10, כמעט כל שינוי בסקרים יקבל מיד משמעות דרמטית. ציבור זז, גוש מתחזק, מחנה נחלש. ועדיין, אני לא נביא וגם לא מתיימר להיות כזה - אך זו אינה הוכחה שכך אכן יקרה, ובוודאי לא דרך לנחש איזה מחנה ירוויח או יפסיד. הטיות אנושיות לא רשומות במפלגה.
המשמעות היא בעיקר שצריך מעט יותר צניעות מול המספרים. סקר הוא כלי חשוב לזיהוי מגמות, אבל הוא אינו צילום רנטגן של העתיד. הוא מודד אנשים ברגע מסוים, בתוך הקשר מסוים, כשהם מתבקשים להגיד בקול מה הם חושבים שיעשו אחר כך, ולפעמים הפער ביניהם משמעותי: הסקר פוגש אותנו כשאנחנו מדברים עם מישהו, הקלפי פוגשת אותנו כשאף אחד לא מסתכל.