"אין ביקוש לאחדות", הצהירו הכותרות השבוע, כשרשימתם של גלעד ארדן ויולי אדלשטיין הנושאת את השם הזה התאדתה בלי להגיש את מועמדותה לוועדת הבחירות המרכזית. הכותרת המדכדכת משקפת כמובן הרבה יותר מפירוק של מיזם פוליטי בודד, ונועדה לרמוז לתסיסה חברתית שמבעבעת מתחת לפני השטח. ערב בחירות סוערות – הראשונות מאז טבח שמיני עצרת תשפ"ד, על כל ההשלכות המשתמעות מזה – מותר לקוות שמדובר בשיעור בפוליטיקה, יותר מאשר במסקנה מרחיקת לכת על טיבה של החברה הישראלית.
עם סיום הגשת הרשימות נראה כי מה שמכונה "הגוש השלישי" – שעניינו להתעלות מעל לוויכוחי רק־לא־ביבי נגד רק־ביבי – לא צלח את משימתו המרכזית, להוות אלטרנטיבה רעיונית למתח הפוליטי המתיש המתנהל פה זה עשורים סביב דמות פוליטית אחת בלבד. מפלגת המילואימניקים חברה לירון זליכה אחרי שהראשים שהרכיבו אותה נפרדו לדרכים, אולי אף מחנות, שונים. איילת שקד שעמלה קשות לחיבורים בין כל האישים המבטיחים בימין, לא הצליחה להביא לפשרות המיוחלות וגם ויתרה על מועמדותה שלה לכנסת. בני גנץ, מי שעמד בעבר בראשות המיזם הפוליטי כחול לבן, נותר לשוטט לבדו ככוכב לכת בין מחנות שמיימיים שהשתבללו חזרה לתוך עצמם.
לפני קרוב לשלוש שנים, בראשיתו של כאוס השבעה באוקטובר, מדינה שלמה האמינה באמת ובתמים שרק יחד ננצח. אזרחי ישראל לגווניהם הצהירו שהאויב הגדול ביותר של מדינת היהודים הוא הקיטוב הפנימי. יותר מחמאס, יותר מחיזבאללה, אפילו יותר מאיראן. הם לא חשו שהם מתמכרים לקלישאה, הם כתבו אותה – בדם, ביזע, במאמרים מימין ומשמאל. נראה היה לרגע שאפשר אחרת, שמוכרחים אחרת. ושמותר לתלות תקוות בלקח שעוד יילמד שעה שהקטסטרופה עוד הייתה בעיצומה.
הכי מעניין
ואכן, בעוד לוחמינו ואזרחינו התמודדו עם מציאות בלתי נתפסת, מתוך מסירות נפש יום יומית בעורף ובחזית, נולדו והתעצמו אינספור מיזמי איחוד. מעגלי שיח נפגשו באינטנסיביות, מיזמי התנדבות עיוורי צבעים למחלוקת הפוליטית פעלו ביתר שאת. עוד ועוד בריתות נכרתו בין בעלי דעות קוטביים – בין הנגב וההר, הצפון והשומרון. אבל איך אומר אחד הרבנים החשובים בציונות הדתית? ככל שחולף הזמן נראה שיש יותר ויותר מיזמי אחדות, ופחות ופחות אחדות.
את התרגום הפוליטי של שעת הרצון ההיא של אחדות ישראלית ביקשו כמה וכמה פוליטיקאים ותיקים וטריים למנף לטובת הגוש השלישי במה שנראה כפרי בוסר שאף אחד לא מצליח לעכל, ובצדק. כי אחדות לא קונים בגוש אלא בפרוסות.
יחד, אל האור | צילום:
טמפרטורת הבוץ
טראומת הטבח הבהירה לכל ישראלי שמה שהיה לא ייתכן שימשיך ויהיה. מעט ישראלים שינו נחרצוּת פוליטית אחת בנחרצוּת פוליטית אחרת, אחרים עברו לגמישות מחשבתית בתוך המנעד הרעיוני שהיו בו ממילא, אבל רוב הציבור קיבל דרך השבר הנורא חיזוק לעמדות שאחז בהן מאז ומתמיד. אך מתבקש שלקראת בחירות נתחזק בעמדה שהאמנו בה באמת ובתמים. מי שמשוכנע שהסכמי אוסלו וההתנתקות אפשרו את מאורעות תשפ"ד לא ייקח סיכון שהקול שלו בקלפי יתגלגל בשם האחדות למפלגה שוחרת הסכמי שלום ריקים מתוכן וממחויבות ערבית. מי שבטוח שהכיבוש אפשר את הקטסטרופה, לא יצביע למפלגה שמעודדת התיישבות במרחב יהודה ושומרון, רק כדי שלא יגידו שהוא גורם מפלג. מובן מאליו שבבחירות שאמורות להרכיב כנסת וממשלה שיבטאו את הסקת המסקנות מאירוע הטרור הקשה ביותר מאז קום המדינה, אף צד לא אמור לתרום אצבעות סוררות במליאה, שיביאו למדיניות שסותרת את המסקנות הממשיות שלו עצמו.
העניין הוא שגם לא צריך. אחדות לא באה לידי ביטוי ביישור קו בין פלגים שונים אלא בשיח מכבד ובמתן אמון בכוונות הטובות של הצד האחר. את המדינה לא צריך לנהל מתוך הסכמה גורפת אלא מתוך הידברות נוכח הפערים התפיסתיים. כל אחד מהמחנות רואה ומבין את טובת המדינה באופן אחר ואף סותר. לא תמיד אפשר לחבר בין התפיסות, אבל תמיד צריך לגשר ביניהן. את הגשר הזה צריך לבנות בין אלה שפשוט רוצים בטובת המדינה. שאוהבים אותה ואת אזרחיה, ושהסכנות האורבות לה מבפנים ומבחוץ מדירות שינה מעיניהם. השיח האידיאלי אמור להיות מושתת על ההבנה ששום צד לא יכול לממש את מאה אחוז האידיאולוגיה שלו מבלי לרמוס מאה אחוז מהאידיאולוגיה של האחר, וממילא לפרק את החברה הישראלית. במקום זה, אפשר לראות איך מנווטים את הספינה הכבדה, המפוארת והמורכבת הזו, המכונה מדינת ישראל, כך שהיא תשמור תמיד על שיווי משקל ולא תיטה לטבוע פעם נוספת.
אולי אין לזה ביטוי פוליטי, אבל יש לזה בוודאי ביטוי חברתי. ואת הכוח החברתי הזה חובה על המועמדים לכנסת לאמץ. לא בהכרח בצעידה משותפת במפלגות מאחדות אלא בעבודה משותפת ביום שאחרי הבחירות. כדי שזה יהיה אפשרי. ראוי שאת התשתית לשיח הזה יבנו כבר במהלך סערת מערכת הבחירות הצפויה. הם הרי אלה שיקבעו את גובה הגלים. אם הם לא רוצים להתעסק בבוץ, שידאגו לטמפרטורה יציבה.
תכלינה שנים וקללותיהן, תחלנה שנים וברכותיהן. ככה, ברבים. בעוצמת צמיחה ושפע טוב. מתוך שתשקוט הארץ, שתרבה האחווה.
לעוד טורים של אורלי גולדקלנג
