שיטוט אקראי ברשתות החברתיות מבהיר: כולנו קורבנות. לא סתם קורבנות, קורבנות בנפש. אמנם לא הנפש המדממת אלא זו המתייסרת, ובכל זאת, נפש.

מנת הגלילה היומית המקובלת בעולם האינסטגרם והטיקטוק מורכבת מחדוות אודי קגן ודומיו, מתכוני טרנד לסוגיהם, ופספוסים מרנינים מתוך סדרות עבר פופולריות. בין לבין משתחלים להם סרטוני חוכמת חיים, מלווים בתמונות שקיעה הררית נגה, ומוזיקת פעפוע להגברת האפקט המזרח רחוקי. פעם זו חוכמה סינית עתיקה, פעם תובנת ריפוי יפנית, ופעם ציטוט של פילוסוף יווני שידע איך נכון לחיות עד שהוציאו אותו להורג.

אבולוציית חוכמת ההמונים ברשת, שראשיתה בהצפת טיפים לחיים קלים במטבח ומול המראה, התגלגלה מהר מאוד לתורת עשה ואל תעשה מול הבוס, בני הזוג והחברים. מה שהתחיל בעצות טובות ליחסי אנוש תקינים הידרדר במהירות שיא לסרטוני העצמה שהמסר הדומיננטי בהם זהה: אתה בסדר. אתה צודק. אין כמוך. זה היה יכול להיות משכנע למדי, לולא היה מדובר בפנייה אישית להמונים באשר הם. גם אלה שלא הכי בסדר ולא ממש צודקים. גם כאלה שבאמת אין כמוהם, וטוב שכך.

אין בדברים אלו כדי לזלזל בחשיבות ההעצמה וההצמחה. להפך. מול חולשת רגשי הנחיתות המאתגרת בדורנו אכן נדרשת נקודת אחיזה. בעולם עמוס שיתופי שוּפוּני מתועדים, מישהו צריך להזכיר לנו שאנחנו שווים. מאוד שווים. בעולם שמדלג ממשבר למשבר, מישהו צריך להזכיר לנו שאנחנו הולכים לצמוח מזה כמו עץ מפואר מזרע שחנקו אותו באדמה או כמו אנטיביוטיקה שנולדה מיוגורט עבש. רצוי שהמסר ילווה בסרטון AI מוריק. של עץ, לא של יוגורט מקולקל.

הכול נכון, הכול חשוב, וקשה להתעלם מהאירוניה הפואטית שמתקיימת בעידן ההתבודדות מול המסכים, כשאותו מכשיר עצמו דוחף אותנו לעשייה. אלא שבנקודה הזו בדיוק הרשת יוצאת מאיזון. מול אינספור תובנות שמאיצות בך להתרחק מסביבה רעילה, אין ולו סרטון אחד שנותן לך איזו עצה טובה למקרה ואתה הוא במקרה אותה סביבה מקניטה ומנמיכה.

משפיענית חביבה הבהירה להמונים: "כמו שלא תסכימי לגור ליד ביצה סרוחה, ככה אל תסכימי לגור בחברה רעילה". זה יפה וטוב. אם רק לא היה מגיע מפיה של מי שחתומה על סדרת סרטוני עקיצות שהופנו בזה אחר זה לסביבתה שלה.

הרשת מתפתה להבטיח מה שהבטיחו המשוררים המודרניים לפניה: "קחי מה שתרצי, מי יסרב לך? קחי את העולם כולו, מי יוכל לומר לך לא?". אז יאללה, יש פזמון, תרקדו: "תעשי רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת שיהיה לך טוב". יש רק בעיה אחת עם כל הטוב המעצים שנשפך עלינו: המציאות. במציאות את לא יכולה לעשות רק מה שאת אוהבת. גם אתה לא. יש יותר סיכוי שזה יעשה אתכם נרקיסיסטים חסרי פרוטה.

עידודי ההעצמה הנשית באו לחלץ דורות של נשים שנדרשו לתפקד כמשרתות עם קשרים גנטיים לבני הבית. לשירים הללו היה תפקיד חשוב בהרמת כוחות הנפש של רבבות נשים ואנשים. כי באמת חשוב להתרחק מבני זוג רעילים, מציניות חברתית לא מווסתת שהופכת לביצה טובענית. אבל את כל אלה ראוי לאזן בטיפים יעילים לייבוש הביצות.

חודש אלול לא מבקש לוותר על ההעצמה. הוא רק דורש לאזן אותה בבירור פנימי, שמא בטעות פספסנו את היותנו אנו מפזרי הרעל. מול עצות ה"תעזבי אותו ותתרחקי ממנה אם הם מדברים אלייך ככה", הוא דורש "אל תדברי את אליהם ככה". הוא דוחף אותנו לבחור בשפה שיש בה פחות "עוד שמלה חדשה? סחתיין עלייך!" (הרמת גבה), וקצת יותר "תתחדשי, איך יפה לך". קצת פחות חמיצות ועין קפדנית, קצת יותר חיוכים ועין טובה. חודש אלול דורש מאיתנו תיקון והשתבחות, ועל הדרך מראה לנו מה היא העצמה באמת.

סגולה, חצי סגולה

אמרתי את מזמור תהלים שביקשת שאגיד. בטח שאמרתי. איך לא אומר? אתה מבטיח ישועה שעולה לי באיזו צְדַקת גימטרייה. אז אני אומרת. ואני אתן לך את הגימטרייה, בטח שאתן. כל הסכום. וגם אקרא מה שאתה אומר לי לקרוא. כי אנחנו בגליל, ובדיוק אלול. ומה אכפת לי שכספי הכפרות ילכו דווקא אליך? הרי יש לך סגולה. ואני אקיים אותה ואבצע אותה בדיוק איך שתגיד לי. כי אני הרי צריכה איזו ישועה או שתיים או עשר. שאני אקח צ'אנס?

יש לך פאות לחיים מגולגלות כאלה, ועיניים טובות, ויש פה קבר של צדיק. והמשפחה שלך כבר דורות שומרת עליו. אז אני סומכת עליך, בטח שסומכת. אני וההוא שנשען על מקל וההיא שנשענת על ההורים שלה, וההיא שלא מפסיקה לבכות. וכולנו נקנה ממך גם את היין. ברור. סגולה זו סגולה.

אבל אנחנו, אנחנו לא כמו כל האחרים פה. אנחנו לא התכוונו להגיע. התגלגלנו לפה בכלל במהלך מסלול טיול. נכון שאמרנו אלף פעם "חלאס סגולות, אנחנו רק עם א־לוהים", אבל לך תגיד לא, כשקבר של צדיק בא לך ככה לפנים, באמצע מסלול ועוד בלב הגליל. ומה רע שתתפלל עלינו? מה כבר יכול לקרות? אז אנחנו עומדים פה בתפילה, בדיוק כמו כל האחרים.

אנחנו מסתכלים על הנוף עוצר הנשימה, מבטיחים לעצמנו לחזור בחורף כשהכול יוריק. על הנוף הזה הביטו תנאים ואמוראים שהסתובבו פה כשעוד לא סללו פה דרכים ותצפיות. אולי אפילו אותו צדיק שקבור או לא קבור פה באמצע הדרך בציון צבוע תכלת ומוצף בשלטי סגולות. לְמה שאנחנו קוראים מסלול הם קראו הדרך הביתה. ואני רק מתפללת שגם אתה לא לוקח סיכון. שהעיניים הטובות שלך מעידות על לב ישר, ושפאות הלחיים המגולגלות שלך מזכירות גם לך שתכף יום הדין. שגם אתה עומד מול בורא עולם על כל הטובות וכל החטאים. ושאתה זוכר שצריך להתפלל, ושמותר להיתלות בזכות אבות קדמונים, ואסור למכור סגולת אופיום ואשליות להמונים.

שיתקבלו תפילותינו לרצון.

לתגובות: orlygogo@gmail.com