פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא אינדיבידואל ומתחיל ללכת, אלא שכל הנקרה בדרכו קורא אליו: "בוא, תצטרף לפה". האדם הסביר, שאמור להיות אבן הבוחן של מערכת המשפט, מבקש לשמור על עצמאות מחשבתית אפילו בנוגע אליה. נכון, הוא נולד וגדל במחנה מסוים, התבגר ובנה לעצמו תפיסת עולם, אבל אחרי שנים ארוכות של מחויבות שבטית, בא לו לבדוק אם רשת תאי המוח שלו עדיין מסוגלת לייצר תוכן מקורי. כזה שלא מתחייב מתוך אידאולוגיית המחנאות, פוזיציה בלע"ז.

בתוך המתח המסרב להשתחרר בין מערכת המשפט לרשות המחוקקת, נראה שתרגיל הצרחה פשוט יכול ללמד את אותו סביר משהו על עצמו. כל שעליו לעשות זה לדמיין מערכת משפט שהרקע האמוני והאידאולוגי של החברים הדומיננטיים בה נע במרחב העצום שבין ראש מועצת שומרון יוסי דגן לשר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר. אותה מערכת דמיונית פותחת אומנם פתח כחודו של מחט לאולם בית המשפט גם עבור בוגרי תפיסות שמאל־מרכז, אולם אלה מסומנים מראש כמי שיש לבחון את פסיקותיהם: במקרה שלהם, בניגוד לשאר השופטים, האובייקטיביות והענייניות הנדרשות בתחום מושפעות באופן מובהק מתפיסת עולמם.

וכעת למבחן: אם הסביר גדל בערוגה חמימה של ליברליות, ישאל את עצמו אם הוא עדיין מתנגד לרפורמה משפטית כמו זו שהוצעה, והאם ראוי בעיניו שמערכת המשפט תדון בחוקי יסוד של כנסת ישראל. כמו כן הוא נדרש לברר עם עצמו אם כדאי שאותו מנעד שופטים שנע בין שומרון לחברון ייהנה מכוח מוגבר בוועדה לבחירת שופטים, וכך יוודא שחוד המחט לא יתרחב חלילה בעתיד, שמא ינגיש את גלימות מלאכי עליון למחנה – סליחה – לאדם הלא נכון.

במקרה שהסביר ינק משורשי השמרנות, עליו לענות על טופס בחינה חלופי. הוא צריך לשאול את עצמו אם עדיין דחוף לו לקדם רפורמה משפטית, או שמא הוא מזהה פתאום באנשי הספר והמשפט מזג שיפוטי שאינו מצוי אצל אחד האדם. כמו האדם הנבחר לכנסת, לדוגמה.

בהצרחה כמו בהצרחה, יש גם פעולה נגדית על לוח השחמט המתוסבך של הממלכה הישראלית. הפעם האדם הסביר נדרש לדמיין את מליאת כנסת ישראל כשהיא מכילה רוב ליברלי מובהק, כמה שפחות מסורתי וכמה שיותר חרד מכפייה דתית, למעט דת הפרוגרס. מטבע הדברים והרוב, אחד השרים הבכירים בממשלת ישראל הדמיונית הוא יו"ר מפלגת הדמוקרטים, שמקפיד לקרוא מכתביו של השר וההוגה יוסי שריד ז"ל ולשחזר נאומי מופת של השרה שולמית אלוני ז"ל. ראש הממשלה, מצעקני יש עתיד, מנסה לנהל את האירוע, אבל כולם יודעים שהוא בסך הכול נכנע לתכתיביו של יאיר גולן.

והנה זה בא, שלב ב' במבחן ההצרחה: הסביר הליברלי נדרש לברר - האם הוא עדיין חושש מהרפורמה המשטרית, או שמא בעיניו המדינה בידיים טובות? האם הוא לא מרגיש אי נוחות שגובלת בקוצר נשימה בכל פעם שבית המשפט דן בחקיקה של הכנסת הנבחרת, ומאיים על עצמאותה? האם הוא מגלגל עיניים כשמערכת המשפט מגבילה את צעדי הליברליות בפסיקות שהוא יכול לנחש את תוצאותיהן עוד לפני שהוגשה העתירה? האם לא מתבקש בעיניו שבמינוי השופטים יינתן כוח רב לנבחרי הציבור, אלה שאשכרה מייצגים את העם היושב בציון?

מנגד, אם הסביר שמרן אידאולוגי, יענה בכנות לשאלות הבאות: האם הוא מרגיש בנוח עם העובדה שרוב אקראי, זמני, עומד לשנות את חוקי המשחק במדינת ישראל, ולבטל את כוחם של מומחי החוק – אלה שגם קראו אותו היטב וגם מכירים את המוקשים וההתפתחויות האפשריות שלו מתוך תקדימים בארץ ובעולם? האם הוא רגוע כשהמחוקק הליברלי משתלט על לוח הבקרה ולוחץ על כל הכפתורים – בעיקר אלה שירגיזו את הנבחרים מהמחנה האחר? או שמא הוא סבור שנדרש גוף איתן ונבון שישגיח על הפרחחים האלה, חבורת ח"כים שעסוקים בצליבה הדדית, מצייצים עצמם לדעת בתחרות הקצנה הדדית, מתמכרים לקול הבוחר והולכים ומתרחקים מטובת הבוחר?

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא אינדיבידואל, אבל כזה שחי בתוך עדר, כי למי יש כוח לענות על שאלונים.

שבירת הלוחות

גם אחרי ההצרחה, על אותו לוח שחמט סדוק ממשיכים להסתובב אותם הכלים. למרבה השמחה, מישהו קבע בהם כללים. לכל אחד מהם תפקיד קריטי משלו, תרומתו למשחק ברורה וכך גם מגבלות התנועה שלו. לאחד מותר להתקדם רק באלכסון, אחר יכול לנוע רק ישר!, ויש מי שנהנים מקפיצות סוס. למגבלות האלה קוראים בדמוקרטית איזונים ובלמים, והן אבני היסוד ביכולת לשמר את הפרדת הרשויות. הכנסת, הרשות המחוקקת, אמונה על חקיקה ברוב דחוק או גדול, תלוי בעניין. הממשלה, הרשות המבצעת, מנהלת את המדינה ומוציאה לפועל את חוקי הכנסת. הרשות השופטת מופקדת על פרשנות החוקים ומכריעה בסכסוכים שנוגעים בו. הפרשנות הזאת, אגב, כוללת הבנה של כוונת המחוקק, לפחות כפי שהאדם הסביר אמור להבין אותה.

מערכת המשפט לא נולדה כדי לנהל את העם ולשתק דעות שלא באות לה בטוב, ולא כדי להוסיף סכסוכים על עומס הסכסוכים המצוי כאן ממילא. אגב, גם הכנסת לא. מערכת המשפט נועדה לקיים צדק. אגב, גם הכנסת. אם הפוזיציה היא זו שמכתיבה את דעתנו על כל אחת מהרשויות הללו, הבעיה כנראה לא נמצאת במידת האמון שלנו כלפיהן, אלא ביכולת וברצון שלהן לייצר אמינות. לא רק אנחנו פועלים מתוך פוזיציה, גם הן עצמן פונות, לכאורה, רק לקהל המחנאי שלהן. כשהכלים על לוח השחמט קוראים דרור לעצמם ומתחילים לנוע בצעדים שנועדו לכלים אחרים, הם לא משפרים את ההגנה על הממלכה, להפך. הם מייצרים כאוס. גם השחקן הסבלן והחריף ביותר עשוי במצב כזה להישבר ולהפוך את הלוח בתסכול.

לתגובות: orlygogo@gmail.com