ההתחדשות היא הסיבה העיקרית להתרגשות מפתיחת שנת הלימודים. התלמידים החדשים שפוקדים את כיתה א', הכיתה החדשה של התלמידים הוותיקים, המחנכים החדשים, וגם המחברות הנקיות עם הדפים הלבנים. כולנו אוהבים להתחדש, ובטח בתקופה הזאת, כשריחות השנה החדשה כבר באוויר.
לאחר ארבע שנים שבהן לא פקדנו את הקלפיות ואחרי האירועים הקשים שחווינו, יש רצון לגיטימי להתחדשות גם במערכת הפוליטית. במחנה השמאל־מרכז, הרצון המופרז בהתחדשות כבר הפך לבעיה קשה. בכל מערכת בחירות יש למחנה הזה מנהיגים חדשים ומפלגות חדשות שלא היו במערכת הקודמת. במחנה הימין, לפחות עד לפני שבוע, המציאות הייתה קיצונית לצד השני. נתניהו מנהיג את המחנה למעלה מעשרים שנה, וגם אחרי האסון הגדול ביותר שפקד אותנו, איש לא מעז לקרוא עליו תיגר. הליכוד מגיע לבחירות הללו עם רשימה כמעט זהה לזו שהוגשה בבחירות הקודמות. המפלגות החרדיות מציגות כרגיל אנטיתזה להתחדשות. חרף הכישלון של דרעי, גפני וגולדקנופף בייצוג הציבור שלהם בקדנציה האחרונה, הכיסא שלהם תמיד נשאר יציב. מפלגת "הציונות הדתית" מגיעה גם היא לבחירות כמעט עם אותם אנשים, ועם הרכב הומוגני אף יותר. אצל בן־גביר יהיו כנראה שמות חדשים, אבל גם שם לא צפויים שינויים גדולים.
במציאות הזאת אפשר להבין את ההתלהבות הראשונית שבה התקבלה המפלגה החדשה של עופר וינטר. גוש נתניהו חווה לראשונה תזוזה פנימית בזכות מוצר חדש שהגיח היישר מהניילונים. מול הרשימות הלא־מתחדשות של מפלגות הגוש, הרשימה של וינטר מצטיירת כמרענן הרשמי של הימין. צריך גם להודות שווינטר הצליח לקבץ סביבו קבוצה מרשימה ומגוונת מבחינה מגזרית, מגדרית וגיאוגרפית.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
לא מעטים כבר הזכירו את הדמיון בין "עמך ישראל" של וינטר ל"ימין החדש" של בנט בבחירות 2019. הייתי שם ברשימה, ואני יכול להעיד שגם שם הייתה תחושה של התחדשות, רענון וגיוון. כידוע, זה לא הספיק. שלושה ימים לאחר הכישלון בבחירות ההן כתבתי במקור ראשון שאחת המסקנות שלי מכישלון "הימין החדש" היא שלפחות בעידן נתניהו, מפלגת ימין חייבת שיהיה לה בייס, כלומר בסיס שבטי מוצק ונאמן של מצביעים. ליהדות התורה יש בייס חזק של ציבור חרדי־אשכנזי. לש"ס יש בייס של חרדים ספרדים, לסמוטריץ' יש בייס חרד"לי ומתנחלי, ובן־גביר ביסס לעצמו קהל בפריפריה. ל"ימין החדש" לא היה בייס יציב, וספק רב אם לווינטר יש כזה.
אבל גם אם וינטר יצליח לבסס בזמן קצר בייס של אנשי ימין שרוצים התחדשות, הבעיה העיקרית של המפלגה שלו היא אחרת: אין לה בשורה פוליטית. לצד הדרישה להכרעה בעזה ולהגירה משם, וינטר כבר הצהיר שימליץ רק על נתניהו לראשות הממשלה, והוא ממתג את עצמו כחלק בלתי נפרד מגוש הימין. במציאות כזו לא ברור כיצד הוא מתכנן לחולל שינוי בממשלה שבה יהיה שותף.
וינטר הרי איננו הראשון שמבקש לאתגר את נתניהו מימין, ולא הראשון שמצהיר שהוא אינו עובד אצל נתניהו. קדמו לו בממשלות קודמות ליברמן ובנט, ובממשלה הנוכחית סמוטריץ' ובן־גביר. ליברמן ובנט בחרו להעדיף להוכיח שהם לא עובדים אצל נתניהו, ונטשו את הגוש שלו. סמוטריץ' ובן־גביר בחרו לעבוד אצל נתניהו וכך נאלצו לצמצם את היכולת שלהם לאתגר אותו מימין. לא ברור מדוע וינטר חושב שעם חמישה או אפילו שמונה מנדטים הוא יוכל להכתיב לנתניהו מדיניות, יותר מארבעה־עשר המנדטים הימניים שעמדו לרשות בן־גביר וסמוטריץ' בממשלה היוצאת. אין סיבה שווינטר יצליח לאתגר את נתניהו יותר מאורית סטרוק.
מלבד הדגל הביטחוני, וינטר מניף גם את דגל שילוב החרדים בצבא. השבוע הוא כתב ש"מה שמסכן את מחנה הימין הוא שמאפשרים השתמטות מצה״ל ולא נאבקים על שילוב החרדים". אבל אם וינטר הוא חלק בלתי נפרד מגוש נתניהו, גוש שאין לו קיום ללא המפלגות החרדיות, הוא ייאלץ לתאם כל מהלך לשילוב חרדים עם גפני וגולדקנופף. אין סיבה להאמין שמהלכי גיוס שנכשלו בממשלת ה"ימין על מלא" במשך ארבע שנים, יצליחו בממשלה נוספת של "ימין על מלא", שהרי גם אותה ינשימו המפלגות החרדיות.
כשווינטר נשבע אמונים לגוש של נתניהו, הנכס היחידי שנותר לו הוא נכס ההתחדשות. אבל הנכס הזה, של מנהיג חדש ופנים חדשות ומגוונות, הוא דבר שנשחק מהר מאוד. ספק רב אם ההתרגשות מההתחדשות הזאת תספיק לווינטר בעוד חמישים יום.
מתבצרים במחנות
הבשורה של מערכת הבחירות הייתה יכולה להיות התעקשות על הקמת ממשלת אחדות רחבה. רק ממשלה כזו תוכל להוביל שינוי ניכר בתחום הגיוס, לבצע רפורמות ארוכות־טווח במערכת המשפט ולהרגיע מעט את הקיטוב הפנימי. את הבשורה הזאת הייתה אמורה לשאת מפלגה שקוראת תיגר על מלחמת הגושים המתישה, ושואפת לשבירתם ולהקמת ממשלת אחדות רחבה. באמצעות 6־7 מנדטים, מפלגה כזו הייתה יכולה לומר לנתניהו או לאיזנקוט מיד אחרי הבחירות: לא נשלים לאף אחד מכם 61 מנדטים כדי להקים עוד ממשלה צרה, נצטרף אליכם רק אחרי שתצרפו לממשלה את המפלגה הגדולה בגוש השני. ובמילים אחרות: נצטרף רק לממשלה של יותר מ־70 מנדטים. לא פחות.
יש יותר ממפלגה אחת שנושאת את הבשורה הזאת. הראשונה היא כחול־לבן, מפלגתו של בני גנץ; השנייה היא מפלגת האחדות בהובלת גלעד ארדן ויולי אדלשטיין ובהשתתפות עליזה בלוך, אורן סמדג'ה ואל"מ במיל' חזי נחמה; השלישית, במידה מסוימת, היא "בית ציוני – המילואימניקים" בראשות חילי טרופר ויועז הנדל, אם כי שם המסר הזה לא חד דַיו.
מתסכל ומאכזב להיווכח שנכון לכתיבת שורות אלה, ערב סגירת הרשימות, הבשורה הזאת לא תופסת ולא מתרוממת, ולא רק בגלל חוסר היכולת של מפלגות האחדות להתאחד ביניהן. זה מצטייר כמשהו עמוק יותר. גם איחוד בין ארדן לגנץ כבר יתקשה להתמודד עם חוסר ההיענות של הציבור לבשורת ממשלת האחדות. הקמפיינים המקטבים והלעומתיים של המפלגות כבר בעיצומם, ובינתיים נראה שהם מצליחים להמשיך לבצר את הבוחרים בתוך הגושים הפוליטיים הקיימים, התבצרות שמובילה את כולנו לעוד ממשלות צרות. אולי נדרשים לחברה הישראלית כמה סבבי בחירות נוספים, או חלילה עוד תזכורת מאויב חיצוני, כדי להפנים עד כמה היא זקוקה לממשלת אחדות.
עוד כתבות בנושא
