בדיחה ישנה מספרת על גבר שמתרברב באוזני חבר: "את כל ההחלטות הגדולות בבית אני מקבל, ואת כל ההחלטות הקטנות אשתי מקבלת. היא מחליטה איפה ילמדו הילדים, איפה נגור, מה נקנה, מה נאכל – ואני מחליט מתי צריך לתקוף באיראן, מי צריך לאמן את הנבחרת ומי ראש הממשלה הבא".
במקרה של בחירות 2026 הבדיחה מתבררת כמדויקת למדי - והיא על חשבוננו. מפלגות ימין חדשות מוקמות פחות או יותר אחת לשבוע, אך כולן רוצות לקבל רק החלטות גדולות. "ישראל תחילה" של שרן השכל מתמקדת בביטחון וכלכלה; "האחדות" של גלעד ארדן ויולי אדלשטיין מתמקדת בגיוס חרדים; "זהות" הוותיקה יותר של משה פייגלין תביא לנו חירות כלכלית ואזרחית; במצע של "בית ציוני" של חילי טרופר ויועז הנדל יש פסקה אחת על חינוך, ששליש ממנה מוקדש להכנסת לימודי ליבה לחינוך החרדי; אבי מעוז דווקא יתמקד בחינוך, אבל בעיקר בזהות יהודית וב"פרוגרס"; ולבסוף, עופר וינטר משיק מפלגה, ומיד מנהל ויכוח מתוקשר עם גדי איזנקוט בשאלה אם הוא מתאים לכהן כשר הביטחון או לא.
ביטחון, כלכלה וגיוס – שלושה נושאי ענק חשובים מאוד, שבהחלט ראוי שכל מפלגה תחזיק בחזון מוצק לגבי שלושתם. שמתם לב, אגב, לשתיקה בנושא מערכת המשפט? האם זה הפך מסלע קיומנו לנושא שכבר לא מביא מנדטים?
הכי מעניין
איש לא מנסה לטעון שאלו סוגיות שוליות, אבל מי שרוצה להוביל את המדינה צריך להיות מסוגל להסתכל על החיים שלנו כאן לא רק דרך כוונת הנשק. אנחנו בהחלט מעוניינים להפקיד את ביטחוננו בידי מדינאים הראויים לכך, אך הביטחון והגיוס אינם חזות הכול, וגם לא יכולים להיות כזו. מי שלוטש עיניים לקבינט ולמשרד הביטחון, מוכן לקבל כאפשרות ב' משרד יוקרתי אחר כמו האוצר או הביטחון הלאומי, ורואה פחיתות כבוד בכל השאר – לא ראוי להיות מנהיג לאומי. נקודה.
אדלשטיין, שהיה שר הבריאות בזמן מגפה עולמית, לא אומר דבר על האתגרים האקוטיים של מערכת הבריאות. אבי מעוז היה מנכ"ל משרד השיכון, ומילא סדרת תפקידים בתחומי התכנון והבנייה, אך לא מציע דבר בנוגע לדיור ולעתודות הקרקע של ישראל. ראש המפלגה שנולדה בקנדה, שרן השכל, לא אומרת מילה על עלייה. למפלגה החדשה והמבטיחה שהושקה שבוע אחד בלבד לפני החזרה ללימודים אין ולו בשורה אחת למערכת החינוך הקרטעת שלנו.
כמו בבדיחה לעיל, אין חן ואין הדר בחבורה גדולה של פוליטיקאים שמתקוטטים על הזכות לקבל החלטות מסוג מסוים בלבד. ממשלת הימין מלא־מלא משאירה אחריה לא רק את ספיחי המלחמה הגדולה, אלא גם מערכות ציבוריות במצוקה של ממש.
מי שמבקש את אמון הציבור בקלפי צריך גם להציג חזון ישים ומשכנע לשיקום מערכת החינוך, לצמצום מצוקת כוח האדם במערכת הבריאות, להגברת היצע הדיור - ולא, דיור בהגרלה לא נחשב - ולעיצוב מחדש של מערכת הרווחה, כך שתוכל להציע רשת ביטחון אמיתית לעניים, ולא אורח חיים נוח יותר למגזרים שלמים.
הימין כועס זה שנים על השמאל שלא נותן לו למשול, אך גם בשעתו הגדולה הוא לא מניח על השולחן תוכנית עבודה רצינית דיה לניהול מדינת ישראל. את המשרדים האזרחיים החשובים הוא מפקיר למפלגות החרדיות או מעניק כפרס ניחומים לחברי כנסת מאוכזבים שלא קיבלו את משרד הביטחון.
דרושים לנו מנהיגים גדולים שיקבלו החלטות קטנות - איפה נגור, כמה יעלה סל הקניות שלנו, כמה זמן נחכה לרופא שיבדוק אותנו במיון, ואם נוכל לשלוח את הילדים שלנו לבית הספר בראש שקט.
מי שלא מצליח לראות בתפקידים הללו גדוּלה, לא מבין מהי מדינה - וספק אם יוכל למלא היטב גם את תפקיד שר הביטחון. עדיף שישלח את אשתו.
עוד כתבות בנושא
