אחרי בעיות במגעים בין המפלגות הערביות, היום (רביעי) הוכרז על איחוד בין חד"ש, תע"ל ובל"ד, כשרע"מ נשארה בחוץ.
על אף שהמפלגות הערביות לא נסקרות באף אחד מהגושים, ואולי דווקא משום עובדה זו, האיחוד הזה יכול לשנות לגמרי את כללי המשחק, והוא גם לכשעצמו מעלה הרבה שאלות.
ראשית, יש לציין כי המגעים היו לא פשוטים כלל. באפריל השנה הכריזו ארבעת הסיעות כי יפעלו להקמת רשימה משותפת לקראת הבחירות ה-26, אך כשנפגשו לדון על הדברים התברר שהפער יותר משמעותי.
הכי מעניין
שנית, רע"מ ביקשה חיבור טכני בלבד, בעוד שלוש המפלגות האחרות רצו עמדה פוליטית משותפת לרשימה. פער נוסף בין המפלגות היה בקשר להצטרפות לממשלה. רע"מ כבר הייתה חלק מהקואליציה תחת בנט ולפיד בשנת 2021, והיא עדיין דבקה באפשרות להצטרף או לתמוך בממשלה לכל הפחות.
עוד כתבות בנושא
חוץ מהפערים המהותיים, כמו בכל חיבור היו גם פערים על כוח - מי יהיה במקום הראשון, ומי יקבל יותר מקומות ותפקידים קריטיים. מנסור עבאס ביקש לעמוד בראש הרשימה, אך שלוש המפלגות האחרות טענו כי הוא דמות שנויה במחלוקת ולכן דחו את הבקשה. מנגד, גם בין שלוש המפלגות הדומות יחסית - חד"ש, תע"ל ובל"ד, נוצרו לאט לאט סכסוכים שמנעו מהם להתחבר ללא רע"מ.
החיבור של השלוש עכשיו עלול לשנות את מפת הגושים ולהגדיל את כוחן של המפלגות הערביות. חד"ש-תע"ל מקבלות בסקרים לכל הפחות 4 מנדטים, ונסקרות בשיאן אפילו בכפול מזה. רע"מ נעה בין 4-6 מנדטים, כשבחודש האחרון היא מתחזקת. ומי נשארת מתחת לאחוז החסימה? בל"ד, שבשום סקר בשום שלב לא עברה אותו, והאיחוד היום הוא למעשה קרש הצלה עבורה, ועוד כמנדט-שניים עבור המפלגות הערביות.
יעד שהציבו לעצמן המפלגות באפריל, והן בהחלט נראות בכיוון, הוא להעלות את אחוזי ההצבעה בחברה הערבית כדי להגדיל את כוחן. במובן מסוים, דווקא זה ששלוש המפלגות התאחדו ורע"מ נשארה בחוץ - יכול להועיל מאוד למטרה הזו. כיצד?
שיעור ההצבעה ביישובים הערביים בבחירות לכנסת ה-25 (2022) עמד על כ-53.2%, זאת לעומת שיעור שפל חסר תקדים של כ-45% בבחירות לכנסת ה-24 (2021), ושיעור גבוה יותר של כ-65% בבחירות לכנסת ה-23 (2020).
המספרים האלו מפתיעים אפילו יותר כאשר לצד שפל בשיעורי ההצבעה, החברה הערבית נדגמת בשיעורים הגבוהים ביותר בישראל בהצבעה המוניציפאלית. מחקרים מראים כי שתי סיבות גורמות לשפל באחוזי ההצבעה של החברה הערבית לעומת אוכלוסיות אחרות בישראל: האחת, משום שהמאבקים הלאומיים שמנהלים נציגיהם בכנסת פחות מעניינים אותם לעומת החיים השגרתיים שלהם ודאגות היומיום. והשנייה, משום שאין להן תקווה שהקול שלהם יוכל לשנות משהו משמעותי בפרלמנט, מאחר והם לא שותפים לקואליציה.
הצטרפות רע"מ לקואליציה בממשלת בנט-לפיד עשויה לתת מענה לסיבה השנייה, ואיחוד המפלגות הערביות יכול לסייע לסיבה הראשונה. כך, במאמץ משותף ולא בהכרח מתואם, המפלגות הערביות יכולות להביא בוחרים רבים על הסקלאה הערבית. בהינתן שאחוזי ההצבעה יעלו, נוכל לראות היחלשות מסוימת של גוש האופוזיציה, שבקצה השמאלי שלה נמצא אלקטורט שיכול לעבור לאיחוד החדש והנוצץ.
אך לא רק גוש האופוזיציה יכול להינזק. בהנחה שאחוז ההצבעה בחברה הערבית יעלה, זהו נתון שמסוגל גם להזיז במעט את אחוז החסימה, ולהשפיע על המפלגות המתנדנדות על אחוז החסימה, שרובן ככולן נמצאות ב"גוש השלישי".
הדמוגרפיה בחברה הערבית מסוגלת להביא הישגים וכוח פוליטי רב. השאלה היא האם המפלגות הערביות יצליחו להביא את הקהל שלהם לקלפי ובאמת לממש אותו.