כשמוחמד בועזיזי הצית את עצמו מול בניין המושל של העיירה סידי בוזיד בתוניסיה, הוא לא ידע שמפגן הזעם שלו יניע מיליוני מיואשים להדחת הדיקטטור בן־עלי, ויזניק את האביב הערבי. מיליונים ברחבי העולם שמעו על בועזיזי, מיליארדים בעולם עקבו אחרי תוצאות מעשיו. אבל הנה הקאץ': בתקופה שאחרי מותו, צעירים בכל העולם הערבי הציתו את עצמם כסמל מחאה נגד השחיתות והדיכוי. רובם נשארו אלמונים, ואיש מהם לא הניע שינוי. ככה זה; כמעט בלתי־אפשרי למצוא את המעשים הנכונים או המילים הנכונות להעיר שלטון עקשן או ציבור שהרים ידיים. אם זעקתו של אדם נכנסת למישהו ללב ומוציאה המונים לרחובות מדובר בלא פחות מנס.

אנשים שכותבים טורי דעה מאמינים בכוחן של מילים, אבל גם נאמני המילה הכתובה עומדים חסרי אונים מול האדישות ההזויה שבה מתקבלת המציאות היומיומית של משפחות המילואים. עשרות אלפי אנשים מוסרים מדי יום לא רק את נפשם אלא גם את חיי משפחתם, וכל שיש לקברניטינו להציע הוא הודעה על סבבי מילואים של שמונים, תשעים ומאה יום.

מה כבר אפשר לומר שלא נאמר? שוב לספר על ילדים שחזרו להרטיב שנים אחרי שנגמלו? שוב לספר על נשים שסגרו את העסק או סירבו? שוב לספר על נשים וילדים שיעברו את אוגוסט, את פתיחת שנת הלימודים ואת החגים לבד – חלקם בפעם השלישית?

איך שוברים את הקהות הזו? אולי מתארים את החתונה שהתקיימה השבוע, שבה החתן שוחרר הביתה רק ימים ספורים קודם לכן וקרא תחת החופה רשימה ארוכה של חבריו שנפלו במלחמה. אולי את אליה בירנשטוק, אלמנתו של הראל שנפל בלבנון רק בשבוע שעבר, כשבאה אשתו של אחד מהגדוד לנחם אותה – ביקשה לחזק אותה חזרה, כי בעלה עדיין בלבנון.

השבוע עלה לרשת פוסט שנעשה ויראלי: ההקלטות הקוליות ששלחה אישה צעירה לבעלה כשהודיע לה שהאריכו להם את המילואים בשבוע נוסף. השבר, הייאוש וחוסר האונים היו צריכים לדחוף את הממשלה לישיבת חירום, אבל היא עסוקה מדי בהפקת סרטוני AI מביכים לקראת הבחירות. העובדה שעשרות אלפי גברים בשיא חיי העבודה והמשפחה שלהם קיבלו צו מילואים חזירי למאה יום, כשליש מהשנה הקרובה, נתפסת כגזירת גורל שחבל לבזבז עליה את הזמן. מי שניסה, נכווה.

עם כל הכבוד, אנחנו כבר לא ב־8 באוקטובר. אם אחרי כמעט שלוש שנים עדיין יש מחסור בלוחמים, זה קורה מאותה סיבה שיש בסופר מחסור אקוטי בחמאה וקוטג': הממשלה מנהלת את הבעיות החשובות בחיינו כמדמנה פוליטית ולא כנושאים שצריך למצוא להם פתרונות אמיתיים ובני קיימא. בסדר, הבנו, החרדים לא יתגייסו בהמוניהם מחר בבוקר. אבל דו"ח המבקר מנובמבר 2025 חשף מעט מהמספרים. 318 אלף מילואימניקים נקראו בעשרת החודשים הראשונים למלחמה – תקופת השיא של הגיוס. מהאזרחים הלא־ערבים בני 47-23, המספר הזה מגלם 11 אחוזים בלבד. יסלחו לי חברותיי אם נוציא מהחישוב את הנשים (50.4 אחוזים מהאוכלוסייה), שרובן לא משרתות כחיילות קרביות, ונתייחס לגברים בלבד: מתוך כל הגברים הלא־ערבים במדינת ישראל, כ־22 אחוזים משרתים במילואים. כ־18 אחוזים הם חרדים. נשארו פחות או יותר 60 אחוזים מהגברים הלא־ערבים בישראל בגילים הרלוונטים שאינם משרתים במילואים – במספרים: כמעט 870 אלף. תורידו כ־20 אחוזים שהתגייסו מראש כתומכי לחימה, עוד כמה אלפים שגויסו לחטיבות ולגדודים החדשים שהוקמו במהלך המלחמה, ועדיין נשארנו עם יותר מחצי מיליון גברים שלא משרתים במילואים.

אבל כמו שקל להשאיר מקררים ריקים בסופרמרקטים, כך קל להאריך עוד קצת את שירות החובה של חיילי הסדיר, לשלוח למילואימניקים הקיימים צו למאה ימים, לצעוק קצת על החרדים, ולהמשיך להחזיק את מדיניות הביטחון החדשה שלנו על הגב של משפחות קורסות. אייסכילוס אמר ש"אם יש גיבורי חיל הרי החומה בטוחה". אבל גיבורי החיל ששומרים על החומה שלנו נאלצים לבחור בין החומה לבין הבית, ולא משנה מה יבחרו – המחיר יהיה כבד ביותר.