ממשלת רבין השנייה הושבעה ב־13 ביולי 1992. הסכם אוסלו הראשון נחתם על מדשאות הבית הלבן ב־13 בספטמבר 1993.
שנה וחודשיים בלבד - זה כל מה שהייתה צריכה ממשלת השמאל בשביל להגיע להסכם שאת השלכותיו הקשות ומוראותיו כולנו סובלים במידה כזו או אחרת עד עצם היום הזה, יותר משלושים שנה אחרי שנחתם.
הייתי אז נער בן 17 שגר בשומרון. אני זוכר ממש כמו היום את הפחד שאחז בי, במשפחתי, בתושבי השומרון ובחלק ניכר מעם ישראל כששמעתי שרבין ניצח. אני זוכר גם את השנה של השקט היחסי, ואז את ההלם של חתימת ההסכם, את ההפגנות, את הבוז המופגן שירד מיצחק רבין עצמו דרך התקשורת החד־צדדית באופן משווע, שרקדה לצלילי כל סעיף וסעיף בהסכם האיוולת.
הכי מעניין
שם הקוד "אוסלו" מככב גם היום בתעמולת תומכי הממשלה הנוכחית, ובצדק. הפצע חי, קיים ומדמם. אם תקום ממשלת שמאל בראשות גדי איזנקוט, מזהירים תומכיו של בנימין נתניהו והקואליציה, תקומו למחרת עם אוסלו חדש. מראות הגירוש יחזרו על עצמם. אין ספק, זה איום יעיל שאי אפשר לדחות בקש.
אלא שבהשוואה בין מה שהיה אז למה שקורה היום יש הרבה דמגוגיה, שלא לומר סילופי מציאות, שהופכים את התעמולה הזו לבעייתית ולא פעם לשקרית. ננער את ביטויי הרגש המיידיים, וכך ננתח את המצב לאשורו.
עוד כתבות בנושא
ממשלת רבין הורכבה מ־44 מנדטים של מפלגת העבודה, 12 מנדטים של מרצ ושישה מנדטים של ש"ס, שנמנעה בהצבעה על ההסכם. כלומר, הייתה זו ממשלת שמאל על מלא־מלא, בתוספת כנף קטנטנה של מפלגה חרדית, שמנהיגה הרוחני דאז לא פסל את הנוסחה "שטחים תמורת שלום".
כיום מ־56 המנדטים של מפלגת העבודה ומרצ ביחד נותרו לפי הסקרים עשרה אומללים בלבד. הדמוקרטים היא מפלגת השמאל היהודית היחידה במדינת ישראל, והיא מייצגת פלח אוכלוסייה קולני במיוחד, שיש לו רמקולים גדולים מדי בתקשורת הישראלית, באקדמיה ובמערכת המשפט – אבל בקלפי הוא מיעוט קטנטן, כמעט זניח.
אפשר להציג את איזנקוט כאיש שמאל. אפשר לעשות את זה גם לנפתלי בנט, ליאיר לפיד, לאביגדור ליברמן ולכל מי שתרצו. הרגש מובן, והמכונה תומכת הקואליציה מנסה לעשות את זה.
אלא שהתבטאויות בעד מדינה פלסטינית אפשר למצוא דווקא אצל אחד בשם בנימין נתניהו, שב־2009 הכריז על נכונותו להקמת אחת כזו בנאום בר־אילן המפורסם. הוא גם לחץ יד ליאסר ערפאת, הצביע בעד הגירוש מגוש קטיף יותר מפעם אחת, ונחשו מה - ארבע שנים של ממשלת ימין על מלא לא הספיקו לו כדי לספח את יהודה ושומרון.
האם זה אומר שנתניהו הוא איש שמאל? האם הממשלה היא ממשלת שמאל? ודאי שלא. אם כן, איך אפשר לומר על איזנקוט שהוא איש שמאל, אף שהתבטא וביצע הרבה פחות דברים שמאלניים בחייו הציבוריים מאשר נתניהו? אפשר ואפשר. עובדה.
אבל הכשל הלוגי של מערכת הבחירות עמוק עוד יותר, וחייבים לסדוק אותו. מי שצופה בערוצי הטלוויזיה – שכבר מזמן הפכו לשופרות של צד אחד במפה הפוליטית – ישוכנע עד מהרה שיש כאן שתי אפשרויות בלבד: המשך כהונתה של הקואליציה הנוכחית, או ממשלת שמאל־מרכז־ערבים.
זה פשוט שקר. כל סקר שמתפרסם בימים אלה, וגם בחודשים האחרונים, מוכיח בוודאות שאפשר להקים כאן אחרי הבחירות ממשלה ציונית רחבה שההבדלים המדיניים בין הסיעות המרכיבות אותה זניחים עד לא קיימים.
עוד כתבות בנושא
אני מדבר על הליכוד, מפלגת "ישר" של איזנקוט, ישראל ביתנו ו"ביחד" של בנט. שילוב כזה מקבל כיום לפחות 65 מנדטים, ואם תרצו אפשר גם להוסיף לחבילה הזו את מפלגתם של יועז הנדל וחילי טרופר, שעוברת ברוב הסקרים את אחוז החסימה.
הנה לכם ממשלה של שבעים מנדטים, שאת ההבדלים ביניהם ברוב נושאי הליבה הישראליים אפשר לגלות רק במיקרוסקופ. לממשלה כזו רצוי וכדאי להוסיף גם את הציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ', למרות הכיוון החרד"לי העמוק שקיבלה בפריימריז. הוא הוכיח את עצמו כשר חכם ויעיל וכאקס־פקטור חיובי בכל ממשלה שהיא. בכלל, אני איש ימין שמעוניין בממשלה עם אגף ימין אמיתי.
75 מנדטים בערך יש לממשלה כזו, בלי עסקנים חרדים שתוקעים כל סיכוי לצאתו של הציבור החרדי היקר מהגטו הנוראי שהם כופים עליו כבר יותר מדי שנים. זה גם בלי הדמוקרטים ובלי עוצמה יהודית – שתי מפלגות קיצוניות שבראשן פופוליסטים חסרי תקנה, אנשים שמתכוונים לטוב אבל בפועל מחדירים רעל, פילוג ושנאה באופן יומיומי.
רוב כלי התקשורת והשחקנים הפוליטיים לא מעוניינים שתיחשפו לאפשרות השפויה הזו, שמדינת ישראל זקוקה לה כל כך אחרי יותר מדי שנים של כאוס, ממשלות צרות ואינספור צרות צרורות שנפלו עלינו – חלקן הגדול כפועל יוצא ישיר של אותן ממשלות צרות.
הקיטוב הפוליטי ההולך ומחריף, שיש הרבה אנשים שניזונים ממנו ופורחים בזכותו, מקשה מאוד על ראייה נכוחה של המציאות ועל הפתרון ההגיוני שנמצא מול העיניים.
הרשתות החברתיות, שיוצרות תיבת תהודה מעוותת, מקשות מאוד על המתינות והניסיון להגיע להסכמות. זה פשוט מנוגד לאופי האלגוריתם שלהן, שמחפש כמה שיותר דם, מריבות, קטטות, לייקים ותגובות זועמות.
מול כל הכוחות האלה יש לציבור תאב החיים, שקץ במלחמות פנימיות ריקות, רק דבר אחד – את עצמו. אם לא נדרוש ממשלה ציונית רחבה מנבחרי הציבור, אף אחד לא ידרוש זאת בשבילנו.