ימי בין המצרים לפני שלוש שנים היו, כך אני מנתח בדיעבד, הימים הקשים ביותר שחוויתי כישראלי. תכף נגיע ל־7 באוקטובר, כמובן, אבל אם מביטים על תקופה ארוכה יחסית שבה התהלכתי עם מועקה בחזה מחשש לגורל המדינה כפי שהכרנו אותה, זוהי התקופה: קיץ 2023. הקרע הפנימי המתרחב, הדהירה לחקיקה משפטית מהצד האחד וימי השיבוש מהצד האחר, חוסר היכולת לשוחח באופן רציונלי על נושאים שבכל יום נתון אפשר להגיע להסכמות על 80 אחוז מהם, ובעיקר תחושה שמשהו בסיסי בברית הישראלית אבד ואיננו.

אני גולל שיחת ואטסאפ עם חבר שחלק איתי את התחושות האלה אז, והמילים דוקרות מבעד למסך: "חושב כל הזמן על התמונות של טורי הפליטים הערבים ב־48', מפחד שאנחנו מרחק של שבועות ספורים מהמצב הזה. בהשפלה, בחוסר כול, אחרי אסון, בדרך למחנות פליטים בגלות". כמה שבועות לאחר מכן, ממש לפני תשעה באב ורגע לפני טבח שמחת תורה הנורא, כתבתי טור שכותרתו "אגדת חורבן 2023", שהשווה את מצבו של העם היהודי בארצו ערב חורבן בית שני למצבנו כאן ועכשיו - כלומר אז - לפני שלוש שנים.

ואז הגיע הטבח. והמלחמה שאחריו. עם אלפי הרוגים ועשרות אלפי פצועים בגוף ובנפש, ושתי מלחמות לא פשוטות מול איראן וטילים ששורקים מעל הבית ואלפי אנשים אמיצים וגיבורים שעוזבים את ביתם ומשפחתם והולכים להילחם על הארץ הזו. ואני מביט על עצמי ומוכרח להודות שאני מרגיש הרבה יותר בטוח בעצמי כישראלי מאשר אז, לפני הטבח.

זה מוזר, לכאורה. בסופו של דבר מושלת פה אותה הממשלה שהטבח אירע במשמרתה, הפערים החברתיים והפוליטיים רק החריפו, הקשר עם חלקים נרחבים בפוליטיקה האמריקנית נחלש וקועקע, ישראלים שואלים בפייסבוק אם מסוכן להסתובב כישראלי באיטליה או אנגליה. אז ניסיתי לחשוב בימים האחרונים מה המקור לתחושה הזו שלי, ולהלן מסקנותיי.

ראשית, המלחמה שהחלה ב־7 באוקטובר ונמשכת עד היום, בעצימות כזו או אחרת ובגזרות משתנות ומתחלפות, הביאה להישגים רבים וחשובים. כמי שמתנגד לממשלה הזו ומצהיר על כך השכם והערב, אי אפשר לקחת ממנה ומהעומד בראשה את מה שעינינו רואות ברצועת עזה, ואת חיסול כמעט כל צמרת הטרור של המזרח התיכון – הנייה, נסראללה, סינוואר, חמינאי האב ושלושת־רבעי הבן ובערך כל מי שבאמצע. אי אפשר לקחת מהממשלה הזאת גם את מצב הכלכלה הישראלית, שמחזיקה מעמד ויותר מכך באופן מעורר השתאות. ולא, זה לא שהפכתי פתאום לתומך של נתניהו וסמוטריץ'. קוראים לזה – לפחות בעיניי - הגינות, או ראייה לא שבטית, או סתם שכל ישר, מה שתבחרו.

הפסקה מתודית קלה שתבהיר את העניין: השבוע הוצפתי בהודעות מחברים שהתפלאו איך וכיצד הפכתי לקמפיינר נלהב של מפלגת הציונות הדתית. אנשי הסושיאל של המפלגה חתכו קטע שבו דיברתי בפודקאסט של נדב פרי על חשיבות החוות ביו"ש ועל האחריות של סמוטריץ' למצב הביטחוני המשופר שם, תוך סיפור אישי על טיול בנחל פצאל שבו הרגשתי בטוח מאי פעם בזכות שתי חוות שנמצאות ונראות בשתי גדות הנחל. הקטע הופץ בקבוצות ובפורומים של מצביעי הציונות הדתית, כאות ומופת לתמיכה של "פרשן מקור ראשון" בבצלאל ובגישתו הביטחונית.

כמובן, אנשי המפלגה חתכו את הביקורת הנוקבת שהייתה לי ויש לי על סמוטריץ', למשל על הכניעה החרפתית והעקבית לחרדים, או על הדבקות האסונית שלו ב"גוש האמוני" - שכולו פייק אחד גדול, שעסקנים חרדים שמזלזלים בתורת הציונות הדתית מנצחים עליו ואותו. אבל אני לא מתכוון להפסיק לומר את דעתי המורכבת על תופעות, מפלגות או אישים פוליטיים רק כי מישהו יעשה מהם צימעס. להפך, אולי כך ייפתחו הלבבות גם לשמיעת הביקורת.

בכל מקרה, לממשלה הזו יש הישגים. אבל תחושתי המשופרת נובעת לא רק בשל כך. הסיבה העיקרית היא שאני ממש מצליח לחוש את זרמי המעמקים העזים בחברה הישראלית, שלקח להם זמן אבל הם עומדים לפרוץ בכל רגע במלוא עוזם, ודורשים בתוקף משהו אחר.

אם יש תמונה אחת שמעידה על השינוי העמוק שחל כאן הרי זו תמונתו של ראש הממשלה נתניהו - הססמוגרף האנושי הפוליטי המכויל ביותר בעולם - נוטש השבוע את אולם מליאת הכנסת רגע לפני ההצבעה על חוק העריקים המופרע, שהוא האתנן הכי בזוי שהממשלה הזו העניקה בתקופת כהונתה לעסקנות החרדית. חוק מפלה ואיום, בלתי חוקי בעליל, שמבחין בין דם לדם ועוד עושה את זה מהמקפצה.

נתניהו הבין את מה שישראל כץ עוד לא למד - הציבור הישראלי רואה ולא שוכח. רואה ולא סולח. חוק שימור הגוש, השריד המאובן מהעבר הקרוב שהחזיק את הקואליציה הגרועה הזו בחיים ארבע שנים, יהיה סם המוות שלה בבחירות הקרובות.

חודשים ספורים אחרי תום מלחמת יום הכיפורים נערכו בישראל בחירות. המערך בראשות גולדה מאיר קיבל אז 51 מנדטים, והרכיב את הקואליציה כאילו לא קרה דבר. אבל קרה דבר. וארבע שנים אחר כך פרץ זרם המעמקים הישראלי האדיר והבריא והחליף את השלטון החולה. זה יקרה גם הפעם. וגם אם בבחירות הקרובות הימין עוד יצליח להנדס איכשהו קואליציה עם מפלגה מאזורי המרכז, אז יעברו עוד כמה שנים וגם זה יעבור.

בימי בין המצרים תשפ"ו אני ממש מרגיש את זה בעצמות: עם ישראל חי, והוא עומד להגיד את דברו. וזה הדבר שיש לו להגיד: תקימו כבר ממשלה ציונית רחבה, כשהאצבע ה־61 אינה ערבית, אינה חרדית, ואינה קיצונית מכאן או מכאן. ומעפר נקום.