בערב שבו התפרסמו תוצאות הבחירות הפנימיות לרשימת מפלגת הציונות הדתית, כתבתי פוסט קצרצר שבו ציינתי כי כל שבעת המקומות הריאליים ברשימה, לפני הוספת שריון נוסף, מאוישים כרגע על ידי תושבי יהודה ושומרון בלבד. טענתי שחוסר הגיוון הגיאוגרפי איננו הולם את שמה של המפלגה שאמורה לייצג גוונים שונים בציונות הדתית.
הפוסט נכתב בחופזה, בימים שבהם אני זמין באופן חלקי מאוד, עקב תעסוקה מבצעית במילואים. בפעם הבאה שנכנסתי לדף הפייסבוק שלי, לאחר מספר שעות, גיליתי שרבים מהמגיבים לפוסט חזרו על אותה טענה. לדבריהם אין משמעות למקום המגורים של חברי הכנסת, ופעילותם הפרלמנטרית של חברי הציונות הדתית לא חייבת להיות מושפעת מהעובדה שכולם מתגוררים מעבר לקו הירוק. הבנתי שטעיתי בכך שלא נימקתי את דבריי. מחקתי את הפוסט, והחלטתי להקדיש השבוע את הטור לחשיבות הייצוג והגיוון הגיאוגרפי ברשימות המפלגות לכנסת.
עוד כתבות בנושא
ייצוג וגיוון הם שני טיעונים שונים. הייצוג חשוב יותר בעיניי, ולכן אתחיל דווקא בגיוון. מפלגה שרוצה לעורר הזדהות בקרב ציבור גדול ומגוון, אמורה להביא לידי ביטוי את מגוון הבוחרים שלה גם ברשימתה לכנסת. בבחירה לכנסת יש רכיב חזק של הזדהות, וכאשר המצביעים רוצים להרגיש שייכות והזדהות עם מפלגה, לרבים מהם חשוב לראות בין מועמדיה אנשים שמשקפים את עולמם. ההשתקפות באה לידי ביטוי קודם כול בעולם הערכים אבל גם בסממנים אחרים כמו מגדר, מוצא, הגדרה דתית, וכן, גם אזור מגורים.
הכי מעניין
לפני כחמש שנים הודיע ראש עיריית תל־אביב רון חולדאי על הקמת מפלגה חדשה בשם "הישראלים". המפלגה של חולדאי יצאה לדרך בקול תרועה רמה, אך התרסקה במהירות בסקרים ובסופו של דבר נגנזה. אחת הטעויות המרכזיות של חולדאי הייתה התפיסה המתנשאת שלפיה תל־אביב היא מדינת ישראל. זה התחיל כבר בשם היומרני "הישראלים", למפלגת שמאל שלרגע לא ניסתה לדבר אל חלקים גדולים בחברה הישראלית. חרדים ודתיים למשל, לא הוזמנו להיות חלק מהישראליות של חולדאי. ברשימת המועמדים שהציג הוא גם לא ניסה להעניק תחושת שייכות לאנשי פריפריה. העשירייה הראשונה כללה ארבעה תושבי תל־אביב, שלושה נוספים שגרים בגוש דן ובסמוך לו, ועוד שניים במודיעין וסמוך לה. מבחינת מפלגת הישראלים, הגבול הדרומי של ישראל עבר כנראה בקיבוץ חולדה הסמוך לרחובות, הקיבוץ שבו גדל חולדאי.
מי שמסכים עם הפסקה הקודמת, אמור להודות שבאותה מידה יש בעייתיות בכך שרשימת "הציונות הדתית" מורכבת כרגע כולה מתושבי יו"ש, בשעה שרק 15% מהציבור הציוני־דתי הם כאלה. כאן ישאלו השואלים: אם בוחרי "הציונות הדתית" שאינם מתגוררים ביו"ש חשים הזדהות מוחלטת עם חברי הרשימה למרות השוני באזור המגורים, מה הבעיה בכך?
כאן אני מגיע לטיעון העיקרי. הגיוון הגיאוגרפי ברשימות לכנסת חשוב לא רק בשביל תחושת ההזדהות, אלא גם בגלל הייצוגיות המהותית. המציאות מוכיחה שלמקום המגורים של חברי הכנסת יש השפעה משמעותית על פעילותם הפרלמנטרית. "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", כתב כידוע שאול טשרניחובסקי, וגם הפוליטיקאי מושפע מאוד ממקום מגוריו. הנה כמה דוגמאות לכך.
ח"כ אלמוג כהן ממפלגת עוצמה יהודית הוא תושב אופקים. בכנסת היוצאת הוא היה מיוזמי חוק הפרוטקשן, פעל לקידום הקמתו של שדה תעופה משלים בנגב, ודחף לקבלת החלטת ממשלה על מתווה פיצויים לתושבי אופקים בעקבות המלחמה. כשחברת הכנסת נעמה לזימי ממפלגת "הדמוקרטים" נבחרה לראשונה לכנסת, היא הייתה תושבת חיפה. באותה כנסת היא הקימה את השדולה להבראת מפרץ חיפה, ובמסגרתה הובילה מאבק לקביעת יעדים קונקרטיים להפסקת הפעילות הפטרוכימית המזהמת, ולקידום פינוי התעשייה המזהמת.
ח"כ מיכאל ביטון ממפלגת כחול־לבן הוא תושב ירוחם. בעת כהונתו כשר במשרד הביטחון קידם ביטון את המעטפת האזרחית לפרויקט מעבר בסיסי צה"ל לנגב, ופעל להנגשת מסלולי השירות הטכנולוגיים בצה"ל לבני נוער מהפריפריה. בכנסת הנוכחית הוא כיהן כראש הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל, ובמסגרתה קיים עשרות דיונים שעסקו ביישובי הצפון והדרום וקידם את שיקום יישובי קו העימות. השר אופיר סופר, איש הציונות הדתית שהודיע לאחרונה על פרישה מהזירה הפוליטית, הוא תושב היישוב טפחות שבגליל. סופר היה בעבר יו"ר השדולה למען הגליל והעביר חוקים הנוגעים לפשיעה החקלאית. בתקופת המלחמה הוא קיים פגישות רבות עם ראשי הרשויות מפורום קו העימות בצפון, והיה מהקולות הבולטים שייצגו את תושבי הצפון בממשלה.
העובדה שחברי הכנסת הללו עסקו, לצד נושאים אחרים, בקידום סוגיות הקשורות לאזור מגוריהם, אינה צירוף מקרים. כשחבר כנסת מהגליל פותח את עיניו בבוקר בצפון הארץ, הוא אינו זקוק שיזכירו לו כמה חשוב לחזק את הצפון לאחר המלחמה. כשחבר כנסת מהנגב חולף מדי בוקר בדרכו לכנסת על פני ההתיישבות הבדואית הלא חוקית, הוא אינו צריך שיסבירו לו את חשיבות הסדרתה. הוא גם יודע עד כמה חשוב שיוקם בית חולים שני בנגב, משום שהוא ובני משפחתו מטופלים בבית החולים סורוקה ומכירים את העומס והצרכים. שרים וחברי כנסת המתגוררים בקדומים או בקריית־ארבע, אינם זקוקים שיזכירו להם כמה חשוב לקדם את פיתוח הכבישים ביו"ש ולחזק את ביטחון הנוסעים בצירי התנועה.
עוד כתבות בנושא
כמובן, לא אמורה להיות הלימה מוחלטת בין מקום המגורים של חבר הכנסת לתחומי פעילותו. אין ספק שגם חבר כנסת שגר במרכז הארץ עשוי לפעול למען הפריפריה, ושר שגר בגוש דן עשוי לפעול לטובת יהודה ושומרון. ציינתי פה לשבח כמה פעמים את פעילותה של שרת ההתיישבות אורית סטרוק, תושבת חברון, לקידום ההתיישבות הכפרית בנגב ובגליל ולחיזוק הגרעינים החברתיים בערי הפריפריה. ועדיין, לשרים ולחברי הכנסת אין זמן בלתי מוגבל, והם אינם יכולים לעסוק באופן שווה בכל תחום. כשבוחנים את הרשימה היוצאת של "הציונות הדתית", קשה להתעלם מכך שחברי הכנסת שלא הגיעו מיו"ש – סופר, וולדיגר וסלומון – בלטו יותר בתחום החברתי. האם זה מקרה בלבד שח"כ מיכל וולדיגר, תושבת גבעת־שמואל והיחידה שנפלטה מהרשימה, היא גם זו שהקדישה את מרב עיסוקה הפרלמנטרי לתחום בריאות הנפש?
לסיום, יובהר שהקריאה לגיוון גיאוגרפי של הרשימות לכנסת אינה מופנית כמובן רק למפלגת "הציונות הדתית". בנוסף, גיוון וייצוג הם לא חזות הכול, אך הם בהחלט עשויים לתרום תרומה משמעותית לחיבור בין חברי הכנסת לבוחרים, ובין פעילותם הפרלמנטרית למציאות שבשטח.