בהחלטה של האזרח הישראלי למי להצביע, שאלת עתיד לב המולדת ביו"ש היא שיקול מרכזי, שני אולי רק לסוציולוגיה. המחנות הפוליטיים בישראל, ימין ושמאל, מוגדרים במידה רבה דרך היחס לשאלה "מדינה פלסטינית, כן או לא".
לפי הנוסחה המקובלת, תומכי הקמתה של מדינה פלסטינית הם שמאל, והמתנגדים לה – ימין. אלא שהנוסחה הזו פשטנית, ולכן מטעה. היא מפספסת שתי אפשרויות. ראשית, אפשר לתמוך במדינה פלסטינית גם בלי לומר "מדינה פלסטינית". שנית, היא מתייחסת ליסוד נפשי במקום למעשים. אפשר לא "לתמוך" במדינה פלסטינית ואף "להתנגד" לה ברמת ההצהרה ובנפש פנימה, אך להוביל אליה בהתנהגות.
עוד כתבות בנושא
הנוסחה הזו מאפשרת לאנשי שמאל שתומכים במדינה פלסטינית להסוות את עמדתם ושיוכם הפוליטי. תחת חסותה יכול יאיר לפיד לומר בערוץ הכנסת ש־7 באוקטובר "הרחיק את הרעיון של שתי מדינות" ולשדר התנגדות לכאורה למדינה פלסטינית, ובהמשך המשפט להצהיר: "אני רוצה להיפרד מהפלסטינים... אני לא רוצה לשלוט בעזה כי אין לנו מה לחפש שם, אני לא רוצה לשלוט בטולכרם... צריך לחתור להיפרדות".
הכי מעניין
מה בין "היפרדות" ל"מדינה פלסטינית"? לא כלום, כמובן. הסדרים פרטניים יכולים להיקבע כ"היפרדות" או כ"מדינה", אך הכותרת לא משנה את המהות. המהות היא חלוקת הארץ.
גם גדי איזנקוט, שבורח מהתיוג "שמאל", יכול לטעון לחפותו ב"פגוש את העיתונות": "מעולם לא אמרתי שתי מדינות לשני עמים". הוא אף העיד שהוא "מאמין גדול מאוד" בהתיישבות ביו"ש. עד כאן התנגדות, לכאורה, למדינה פלסטינית. אלא שאז הוסיף איזנקוט: ובלבד שההתיישבות היא "לפי האינטרסים הלאומיים של ישראל ועל פי חוק". "כל יישוב היום הוא אינטרס ישראלי?", דקר עמית סגל את הנקודה. "כל היישובים שעלו בגושי ההתיישבות", השיב איזנקוט. לא גושי ההתיישבות, הקשה סגל, יישובים שמחוץ. איזנקוט סירב להשיב.
הדברים ברורים. איזנקוט טען בעד "היפרדות" במשך שנים, ולא שינה את עמדותיו. הוא תומך בחלוקת הארץ, ולשם יחתור.
והצלע השלישית? נפתלי בנט אולי לא תומך במדינה פלסטינית בליבו פנימה, אך אין לזה הרבה משמעות. בנט הצהיר השבוע שהוא בעד "אוטונומיה פלסטינית" בשטחי A ו־B, שהם כ־40 אחוז משטחי יו"ש. מה בין "מדינה פלסטינית" ל"אוטונומיה פלסטינית"? שום דבר במהות.
נעבור מכאן למחנה הלאומי. הליכוד מתנגד למדינה פלסטינית, אך כמפלגה תומך ב"ניהול הסכסוך" - דרך ארוכה ורצופת חתחתים, שכבר הביאה עלינו כל כך הרבה ייסורים. בסופה ישנה – כך או אחרת – חלוקה. "ניהול הסכסוך" הביא עלינו את המיני־מדינה בעזה, הוביל לצבא מאומן של הרשות הפלסטינית בלב הארץ, מוכן ליום פקודה, ועלול להסתיים בכפייה בינלאומית, אולי גם אמריקנית, של מדינה פלסטינית.
עוד כתבות בנושא
הבוחר הישראלי הממוצע לא מזהה נכונה את העמדות הללו – בעד מדינה פלסטינית או בעד "ניהול הסכסוך" – מפני שהוא לא שואל את השאלה הנכונה. דרוש עדכון גרסה: השאלה אינה "בעד או נגד מדינה פלסטינית", אלא "בעד או נגד ריבונות ישראל".
הנוסחה הזו לא משקרת: מי שמתנגדים לריבונות ישראלית ביו"ש ובעזה יביאו עלינו - בחשק או באונס, בכוונה או בלית ברירה - ישות אויב עצמאית בלב הארץ, שכן אין חלל ריק בעולם כלל. מי שלא רואה בחזונו ריבונות ישראלית בכל מרחבי ארצנו יוביל למדינה פלסטינית.
רק ריבונות ישראלית מסוגלת למנוע את אסון חלוקת הארץ, ולכן רק התומכים בריבונות כזו מתנגדים באמת למדינה פלסטינית. על הימין המדיני הזה נמנות שלוש מפלגות שמתמודדות בבחירות הקרובות: הציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ', עוצמה יהודית של איתמר בן־גביר וזהות של משה פייגלין.
עד כאן פיזור ערפל. כשהראות צלולה אפשר לבחור את הדרך.