עלילת דם בטעם של פעם: מה שמכונה "אלימות המתנחלים", או גרוע מכך "טרור יהודי", הוא עלילת דם מודרנית. עלילה היברידית, שמורכבת משני רבדים המשמשים בערבוביה. ברובד הראשון, הכמותי, העלילה נשענת על שקרים גסים, על בדיה סטטיסטית שמונה תחת "אלימות מתנחלים" רוב עצום של אירועים שאין להם כל קשר לכותרת הזאת. ברובד השני, האיכותי, העלילה מחילה סטנדרט מיוחד על יהודים, שופטת אותם לפי אמות מידה שקיימות עבורם בלבד.

הרובד הראשון של העלילה מוכר יותר ולכן לא נרחיב בעניינו פה. רק תזכורת קצרה: בדו"ח יסודי של עמותת רגבים נמצא כי כ־90 אחוזים מהמקרים שמשרד האו"ם לעניינים הומניטריים מנה כ"אלימות הקשורה למתנחלים" לא קשורים בשום אופן לכותרת הזאת. מסד הנתונים כולל אלפי מקרים שאינם אלימים כלל, כגון עליית יהודים להר הבית או כניסת מטיילים לאתרים ארכיאולוגיים. עם נפגעי "אלימות המתנחלים" נמנו גם מחבלים שנפצעו או נהרגו בזירת הפיגוע. גם בשארית – כ־10 אחוזים מהמספר המקורי של האו"ם – נכללו עשרות מקרי פיגועים, כולל מקרים שבהם מחבלים נפגעו מכוחות הביטחון בלי מעורבות כלשהי של מתנחלים.

די בגיבוב השקרים לגבי היקף האלימות כדי לקבוע שלפנינו עלילת דם. אבל זה לא הכול. יש רובד נוסף לעלילה הזאת.

ראו. יהודי – האין הוא אדם? אם ירד עליו גשם – לא יירטב? אם יצבטו אותו - לא יצתבט? אם ישחטו את אחיו בעוון היוולדם כאלה, יהודים כמותו – לא ירתח דמו? לא יימצאו אצלו נערים שכוחם לא יעמוד להם להתאפק, שיבקשו נקמה, על החבר או האח או השכן? שיבקשו הרתעה, הם, שצפויים לנסוע מחר באותו הציר שבו נסע הקורבן של אתמול, שהאישה שלהם תחזור דרכו בלילה מהעבודה, שמחר, עם התינוק מאחור, תאט באותו העיקול בדרך לטיפת חלב?

שום "אלימות מתנחלים" לא נולדה בחלל ריק. זו תמיד אלימות מסוג תגובה: הגנה עצמית או הרתעה או נקמה או שילוב של השלוש, בעקבות רצחנותו המתמשכת של האויב. על משקל אמירתה הנודעת של גולדה, ביום שהערבים יניחו את נשקם אף נער לא יחפש צרות באף כפר.

ויודגש: השאלה אינה אם אלימות כזאת מוצדקת או לא (היא לא, נגיע לזה); הנקודה היא שבכל חברה אנושית אחרת תגובות בודדות כאלה, בתוך ההקשר האמור, היו מתקבלות בפרופורציה הראויה. בלי למחוק את הממד הטבעי שבהן, האנושי – אף שהן אסורות ומטופלות במישור הפלילי. רק היהודי לא זכאי להקשר, לצידוקי הגנה עצמית ולהכרה בדם רותח. הסרט מתחיל בהצתת המכוניות בכפר, לא בפיגוע הדריסה שקדם לכך, לא בהלוויה קורעת הלב של בחור בן 18 שהיה ואיננו עוד. כשמדובר ביהודים – תגובה כזו היא רוע טהור, מבודד, נטול הקשר. היא "טרור" – ממש כמו זה שנטל את חייו של הנער ההוא בהלוויה הזאת.

וזה הרובד העמוק יותר של עלילת הדם: אנטישמיות של ציפיות גבוהות, על־אנושיות. אל־אנושיות. ציפיות שאין מאף חברה אחרת, סטנדרט ייחודי ליהודים בלבד.

מצד עצמם, מקרי האלימות המעטים מצד יהודים ביהודה ושומרון לא מצדיקים התייחסות מיוחדת, שונה מההתייחסות השמורה למקרי אלימות בתל־אביב או בחולון. אלה ואלה מסורים לטיפול הרשויות, ואלה כמו אלה לא מקימים "תופעה" ואין סיבה שיהפכו לסוגיה ציבורית.

מובן מאליו אך ייאמר בכל זאת: הכרה בשורשי האלימות אינה שקולה בשום אופן להצדקתה. במדינת חוק, הפעלת הכוח מסורה לרשויות המוסמכות, והן ורק הן מורשות לעסוק במלאכה הרגישה הזו, לפי כל דין, בהתאם לכל המגבלות וההגנות שבו. ייתכן בהחלט שהמדינה צריכה לעשות יותר, להפעיל יותר כוח, בהלימה לגודל האיום – אך זה דיון נפרד. המחיר של הפעלת כוח בידי פרטים, תחת המדינה – כבד. חברה מתוקנת לא יכולה להרשות אותו לעצמה.

ניתן להקשות מהכיוון התועלתני: גם אם מקרי האלימות מעטים, וגם אם הסטנדרט הייחודי ליהודים בלבד גזעני, המקרים הללו מכתימים אותנו בעולם ומקדמים דה־לגיטימציה של ישראל, ולכן ראוי להתייחס אליהם באופן מיוחד, לגנות בקול רם. זה המסר שהעביר בשבוע שעבר שגריר ישראל בארצות הברית, יחיאל לייטר, שטען בריאיון לידיעות אחרונות בנוגע למשתתפים בהתפרעויות ביהודה ושומרון: "הם מכתימים לא רק את מפעל ההתיישבות. הם מכתימים את כל מדינת ישראל, מזינים את הנרטיב של כובשים אלימים, ואסור לשתוק על זה". הוא הודה ש"אכן מדובר בקומץ קטן. אני רוצה להדגיש את זה. אבל הרוב הגדול צריך לצעוק נגד התופעה".

בכל הכבוד לשגרירנו מעבר לים – ויש הרבה – נדמה שהוא נתפס לטעות נפוצה בעניין הזה. גינוי ל"תופעה" לא מבדל את רוב המתיישבים ממנה, אלא קושר ביניהם; לא מרחיק את ישראל מאותו "קומץ קטן" אלא מדביק אותו אליה. על הנקודה הזאת בדיוק עמד אורי אליצור במאמר הנודע ההוא, מערב פסח לפני תריסר שנים. כך כתב: "הסיבה העיקרית לכך שאני לא מגנה את האנשים האלה היא שאין לי שום קשר אליהם... כשדורשים ממך לגנות מישהו, מעל לפני השטח נותנים לך כאילו אפשרות לבדל את עצמך ממי שאתה מגנה אבל מתחת לפני השטח יוצרים חיבור ביניכם, והחיבור שזורם מתחת לפני השטח משפיע על המאזין הרבה יותר מהבידול שמעל. את המשחק הזה, לצערי, רבים מאוד מחבריי המתנחלים לא מבינים והם שוב ושוב נופלים בפח".

הזמן שחלף ממילותיו של אליצור רק מחזק את עמדתו. 12 שנים, גזיליון וחצי גינויים – משהו הועיל? הרבב במדינת היהודים קטן בזכות המאמץ הזה? העלילה גוועה? ההפך. תחרות הגינויים מזינה את שונאי ישראל, לא משתיקה אותם.

יתרה מכך. נניח שנקבל את עמדתם של אוהבי ישראל וההתיישבות שדורשים גינוי משום דמותנו בעולם. נניח שנגנה תחת כל מיקרופון רענן, נחרוש אולפנים וטורי דעה. ואז, נגיד שהגינויים יפעלו את פעולתם ושום משטובה לא תוצת עוד בשום כפר.

מה יקרה אז, לדעתכם? זה הרי ברור כשמש: מי שעובדים בהפללת ההתיישבות ימשיכו באותן המנגינות, כשהם משתמשים ברוב המוחלט של המקרים שנספרים כ"אלימות מתנחלים" – אותו רוב שהוא שקר גמור, כאמור. איך נתגונן מפני 90 האחוזים של מקרי השקר שהאו"ם מכנה "אלימות המתנחלים"? עם כל הרצון הטוב, קשה לעצור אלימות שאינה קיימת. מה אז? נאסור על חיילים לירות על מחבלים משום דמותנו בעולם? נגביל את הזכות להגנה עצמית לתחומי ישראל הקטנה? מה נעשה בשלב הזה, ככלות כל הגינויים לקומץ הקטן, איך נתמודד עם העלילה הנשענת על שקרים מוחלטים?

אין לנו סיכוי במשחק הזה. לא מנצחים בריונות בהתרפסות. לא מבטלים עלילות בהלקאה עצמית.

אין קיצורי דרך. אם בכוונתנו לנצח במלחמת ההסברה, עלינו להישען על האמת, לא על הפנמת אנטישמיות מתוך תקווה לרצות את האומות. לא יהיה קל להתחיל לדבר אמת אחרי כל השנים האלה: אמת לגבי זכותנו על הארץ, אמת לגבי האויב, אמת לגבי מצב המלחמה וממילא ביחס למקרי אלימות במסגרתה – אך אין דרך אחרת. אמת היא החלופה הקשה ביותר מלבד כל אלה שכבר נוסו.