לו האדמה הייתה פותחת את פיה ובולעת את עגלת הגשת האוכל, ההפתעה של תלמידי ישיבת ההסדר במעלות הייתה פחותה מאשר זו שנגרמה מהגעתו של הרב יהושע ויצמן לחדר האוכל בארוחת הצהרים. הרב ויצמן, כבר אז ראש ישיבת הסדר גדולה, והיום ראש ישיבות בני עקיבא, התייצב כדי להעביר מסר קצר וברור: "שמעתי שיש התארגנות בשם "ניסוי כלים" לחסימת כבישים. תלמיד שמחליט להשתתף בה, מתבקש לעבור קודם במזכירות כדי להסדיר את הפסקת הלימוד בישיבה".
השנה היא 2005, הימים הם החודשים האחרונים לפני ביצוע ההתנתקות, ובתוך החברה הציונית דתית התנהל ויכוח אדיר על האופן בו צריך לנהוג במאבק כנגדה. גישה אחת הייתה גישה של שבירת כלים - קריאה לסירוב פקודה ודרכי מחאה שלא חוששות לשבור את הכלים, וגישה שנייה, ממלכתית (במלעיל), של "באהבה ננצח", שהתנגדה לכל אלו וקראה לנהל מאבק נחוש אך מתון.
"כולנו קיבלנו ממנו את עניין האחריות על עם ישראל". הרב יהושע וייצמן. | צילום: אנצ'ו גוש, ג'יני
החלוקה בין המחנות הייתה בכל הרמות, אך לא הייתה אחידה לגבי כל הסוגיות. הרב הראשי לשעבר וראש ישיבת מרכז, הרב שפירא, הוביל קו של סירוב פקודה. מולו עמד שותפו לרבנות הראשית, הראשון לציון לשעבר, הרב אליהו, שקרא נגדה. בהנהגה הרבנית הצעירה יותר התמונה כבר הייתה הרבה יותר חד משמעית - בברית מפתיעה בין רבני הר המור, הרבנים הליברלים ורבני המיינסטרים, רוב מוחלט התנגד באופן נחרץ. בתווך התקיימו דעות ביניים של רבנים שהתנגדו לקריאה לסירוב, אך אמרו לתלמידים שיפנו באופן אישי למפקדים ויגידו שהם פשוט לא מסוגלים לבצע סוג כזה של פקודה. קריאה לסירוב לעצם השירות הצבאי לא נשמעה כלל.
הכי מעניין
במה שנוגע לאופן המאבק עצמו התמונה הייתה חד משמעית בהרבה. כמעט כל מנהיגי הציבור יצאו נגד כל אלימות, ובכללה חסימות כבישים. במחנה המתנגדים לחסימות כבישים היו גם כמעט כל הרבנים, מועצת יש"ע, ורובם הגדול של ארגוני המחאה המשמעותיים. חסימות כבישים אמנם התקיימו, אך לוו בוויכוח גדול בתוך הציבור עצמו, שרובו התנגד להן בזמן אמת. במאבק שכלל מאות אלפי פעילים, לא השתתפו בחסימות הכבישים יותר מכמה אלפים בודדים.
הפגנה בעד משאל עם על תוכנית ההתנתקות, 2005. | צילום: מרים צחי
כלומר, הוויכוח על חסימות כבישים ועל סרבנות במאבק בהתנתקות התרחש, בזמן אמת, בתוך הציבור המוחה עצמו. זה לא היה ויכוח מחנאי, זה היה פולמוס פנימי. כזה שדרש הרבה אומץ, וגבה מהציונות הדתית מחירים גדולים של אמון אל מול עצמה, ובעיקר אל מול הנוער שלה שהרגיש שבולמים אותו מלהביע את מה שהוא חושב ומרגיש. הוויכוח הוכרע - מספרית ומעשית, חסימות הכבישים ואלימות בכלל, נותרו אירוע מוגבל, וסירוב הפקודה נותר בשוליים. הציונות הדתית, ככלל, בחרה ברובה הגדול במאבק מתון, כזה שגם רבים ממחנה התומכים בהתנתקות ציינו לחיוב באותם הימים.
במתנגדי הרפורמה צריך להתחשב, ובחרדים לא? הפגנה נגד הרפורמה לתיקון מערכת המשפט, 2023 | צילום: אבשלום ששוני - פלאש 90
נזכרתי בפער הזה שוב השבוע, כשהאזנתי לפרק בפודקאסט של נדב פרי שעלה השבוע ועשה גלים, שם הביע קלמן ליבסקינד את העלבון של ציבור שלם על האופן השונה בו התייחסו לדרך המחאה שלו בהתנתקות. על האופן בו עצרו נערים בסיטונאות, פתחו אלפי תיקים פליליים שהאשימו בסעיפים חמורים את מי שחסמו אז כבישים, לעומת האופן הסלחני בו התייחסו לאותו הדבר ממש במחאות השמאל. על הסלחנות לסרבנות, לעומת כתם הסרבנות שהטילו על הימין אחרי ההתנתקות. הכל נכון, הכל מעצבן, והכל יכול להוציא מהדעת, בטח חוסר ההבנה המוחלט של פרי, כמייצג של מחנה, לטענות של קלמן.
אבל אני לא יכולתי שלא לחשוב על הבדל נוסף. על העובדה שמאותו המאבק של הציונות הדתית בתוך עצמה, לא נשאר שום סימן. שהציונות הדתית שהחליטה בסופו של דבר, כקו כמעט כללי, לא לחסום כבישים, ולא לסרב, עדיין צריכה להתגונן בדיוק אל מול שתי הנקודות האלו ממש. שאת הפולמוס הפנימי על גבולות המאבק שהיה בה והתקיים עוד במשך כמה שנים, אף אחד לא זוכר. ואותן נקודות מנוצלות על ידי מי? על ידי מי שלא מוכנים להוציא מילה אחת רעה נגד חסימות כבישים, ועסוקים בלתת תירוצים מדוע הסרבנות שלהם אינה סרבנות, ושאם היא הייתה סרבנות היא הייתה מוצדקת.
בימי ההתנתקות, הכריעה הציונות הדתית ברובה הגדול לטובת הקו הממלכתי. היא שילמה על כך מחירים פנימיים כבדים, ולא קיבלה על כך שום אשראי ציבורי, להפך. עד היום משתמש השמאל בהתנתקות כדי להצדיק את דרכי הפעולה שלו, אלו שנדחו אז על ידי רוב הציונות הדתית (תוך כדי שבאופן כמעט משעשע הוא לועג לימין שלא מספיק לדבר על ההתנתקות). אצלו אין שום ויכוח פנימי. אין שום פולמוס. אף מנהיג בשמאל לא התייצב בחדר האוכל כדי לעשות סדר. אין קולות בולטים בשמאל שיוצאים נגד חסימות כבישים, מעטים הקולות שיוצאים באופן חד כנגד השימוש בסרבנות במסגרת מאבק פוליטי.
העלבון של הציונות הדתית הוא כפול. גם ביחס הכפול שמתגלה כלפי הפרות חוק בין המאבקים, וגם באופן בו זוכרים את המאבק שלה, אז. לדתי-לאומי הממוצע המאבק בהתנתקות, ואופן ההתייחסות למאבק בהתנתקות, צרוב בבשר, גם אם הוריו עוד בכלל לא הכירו כשהיא התרחשה. העלבון הזה רק מתגבר כשהוא רואה כמה הלקח מההתנתקות של המחנה השני הוא הפוך. כשהוא רואה כמה הוויכוח הפנימי הנוקב שהתחולל בתוך החברה פנימה, היה מיותר, ולא מעניין היום אף אחד. אם זה המצב, אף מנהיג של אף ציבור לא יכנס היום לחדר האוכל. לא נותר תמריץ למי מהצדדים שלא לקחת כל מאבק לקצה. הוכח, לצערנו, שאין שכר למתינות.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
