"מכירה את זה שאת פותחת תנור באמצע האפייה וחוטפת גל חום לפנים? אז מכת חום כזו, אבל ב־1,500 מעלות צלזיוס", כך מנסה אלעזר סוויסה להמחיש מה ההרגשה בתוך טנק, ברגע שטיל פוגע בו.
גם את חומרת הפציעה שלו וייסורי השיקום יודע סוויסה לתאר במילים שמצמררות לרגעים את העור. רעד של ממש עובר בגוף מול השיקוף הכן של עוצמת הכאב שחווה אחרי שהיה מוטל דקות ארוכות בטנק הפגוע, הלוהט. אבל הוא עצמו, לצד הפתיחות בנוגע למסעו הפרטי הקשה, דווקא חוזר ומדגיש את הסיפור הכולל. מזכיר שבשנתיים האחרונות כולם כאן נדרשו לכוחות חיים מוגברים, לריכוז כל היכולות, כדי להצליח לנוע קדימה.
עוד כתבות בנושא
עשרה ניתוחים עבר סוויסה מאז דצמבר 23'. ה־11 במספר, ניתוח מורכב בשני שלבים, אמור היה להתקיים השבוע. אבל סוויסה, רכז מחוז ירושלים של תנועת בני עקיבא, ביקש לדחות אותו למועד אחר, כי כרגע אין לו פנאי לדברים כאלה. שבת ארגון דוחה פרוצדורות רפואיות.
אנחנו נפגשים בירושלים, במשרדי ההנהלה הארצית של התנועה. סוויסה (30), נשוי לאוֹרי־לאה ואב לארבעה, נולד ברובע היהודי. כשהיה בן שלוש עברו הוריו לבית־שאן, שם הייתה לו "ילדות מוקפת אנשים טובים ועשייה", כדבריו. אחרי הישיבה התיכונית הוא המשיך לישיבת עטרת ירושלים שבעיר העתיקה, ובגיל 26 התגייס לשריון ושירת כתותחן. הוא התלבט לגבי שירות מלא, אבל בסופו של דבר חזר לישיבה. "השירות הצבאי היה חשוב מאוד מבחינתי. הייתי עם חבר'ה בני 18, אבל נוצרו קשרים חזקים. בישיבה תמיד אמרו שגם אם התגייסת בגיל מאוחר, ואפילו המפקד שלך צעיר ממך - אתה לא בא עם אגו, אתה בא להיות עם כולם".
"היה ברור מאוד על מה נלחמים". פעילות כוחותינו בג'באליה | צילום: דו"צ
אחד מחבריו לשירות היה עומר נאוטרה. "הייתי איתו חצי שנה בחדר, ממש מיטה ליד מיטה. נוצרו קשרים עמוקים". נאוטרה נהרג בשבעה באוקטובר בקרב עם מחבלים ליד ניר־עוז, ונחטף לעזה. לפני שלושה שבועות הושבה גופתו ארצה, וסוויסה השתתף בהלווייתו.
בקיץ שלפני אותו שמחת תורה ריכז סוויסה מחנה של בני עקיבא. חבר שעבד איתו שם סיפר שאת שירות המילואים שלו הוא עושה בפלוגת מילואימניקים שמשובצת בתוך גדוד 77, גדוד שריון סדיר. "אמרתי לו - וואלה, תמשוך אותי לשם. התחלנו תהליך, ויומיים לפני שמחת תורה, ביום חמישי, אמרו לי מהגדוד שחסרה רק חתימה של השלישה ו'נדבר אחרי החג'". ביום ראשון הוא כבר לחם בדרום בשורות הגדוד. "התפקיד שלנו היה לחסום את הפרצות בגדר. הגדוד היה במצב לא קל אחרי שמחת תורה, הרבה אבדות. אחרי כשבועיים וחצי במילואים, אמרו לי שרוצים שאהיה באחד הטנקים של החילוץ. שמחתי. שלחתי הודעה לאשתי" – שהייתה אז בסוף הריונה הרביעי – "והיא אמרה שגם היא שמחה. כי עם ישראל נמצא עכשיו בקושי, וצריך לעשות מה שאפשר עבורו.
"זמן קצר אחר כך נכנסנו בפעם הראשונה לעזה, בדרך לשם עברנו ליד בארי. טור של טנקים נוסע לצד יישוב שהבתים שלו חרבים. כשעברנו שם, היה ברור מאוד על מה נלחמים. אתה מבין שעד לפני שלושה שבועות היה כאן יישוב פורח ומלא חיים, ועכשיו אתה נלחם כדי שהוא יקום מהאפר, ישוב לחיות. ממש 'ודור יקום וחי'", הוא מצטט את נושא חודש הארגון של תנועת בני עקיבא השנה.
טנק מעל לראש
בהפסקת האש הראשונה יצא סוויסה לחופשה קצרה בבית, והספיק להיות שם כשנולדה בתו. "שבוע ויומיים אחר כך התחדשה הלחימה. חזרנו לעזה. כבר כשנסענו פנימה, הרגשנו משהו מוזר באוויר. בשלב מסוים נוצר נתק בשיירה, והתחלנו לנסוע מהר כדי להדביק את הטנקים האחרים. ואז יצאו מחבלים, וממרחק עשרים מטר ירו עלינו טיל.
"הרגשתי מכת חום חזקה, והבנתי מיד מה קרה. צעקתי 'נפגענו'. הנס שלנו היה שהמחבלים ניסו לפגוע במרכז הטנק, אבל מכיוון שנסענו במהירות גבוהה, הם פספסו ופגעו בנו מאחור. הבנתי שאני צריך לצאת מהטנק. ניסיתי ולא הצלחתי. החום בפנים היה מטורף. הרגשתי שאני חייב לשים ידיים על הפנים, המקום היחיד בגוף שהיה חשוף".
אתה זוכר את הדקות האלה?
"זה לא עניין של דקות, אלא של שניות ספורות עד שאיבדתי הכרה. הטען איבד גם הוא את ההכרה. הנהג הצליח לצאת החוצה, נשם קצת אוויר וחזר לראות מה קורה בפנים. כמו באיזה סרט, המפקד יצא רגע לפני שהנהג חזר, והם לא ראו זה את זה. ואז היה איזה פיצוץ בחוץ, והמפקד עף מול הטנק, נפל לקרקע ואיבד הכרה. בינתיים הנהג היה בטוח שאני והטען מתים. הוא חשב שאין לו מה לעשות למעננו, ולעמוד שם כטנק בודד על הציר זה בוודאי לא רצוי, אז הוא החליט לנסוע קדימה לכיוון הטנקים האחרים. הוא לא ידע שהמפקד נמצא בחוץ, על הרצפה. כשהחל לנסוע, המפקד התעורר מהרעש החזק של המנוע ושל השרשראות, ופתאום קלט שיש טנק מעליו. הוא הבין שאין לו לאן לברוח. הנס היה שהיינו על כביש; אם היו שם חול ואבנים, הוא לא היה שורד. המפקד נשכב והטנק עבר מעליו, משפשף לו את הקסדה. ברוך השם הוא ניצל, אבל אז הוא קלט שהטנק מתרחק ומשאיר אותו לבד באמצע עזה. הוא התחיל לרוץ אחריו, פצוע וסובל מכוויות. מבחינתו זה היה הדבר הנכון לעשות, אבל כוחות אחרים שנמצאו במרחב לא הבינו מה קורה", מספר סוויסה, והפה נפער מול הסצנה הבלתי נתפסת.
"בדיוק השבוע פגשתי את אייל גלמן, ראש המועצה המקומית של היישוב היהודי בחברון, ומתברר שהוא היה איתנו בשיירה. 'קלטנו שיש אירוע, ואז אנחנו מזהים איזו דמות שרודפת אחרי הטנק שלכם', הוא סיפר. החבר'ה אמרו לו - תירה. גלמן עמד כבר לירות, ואז עצר את עצמו, כי היה שם משהו לא ברור.
"כנראה היו שני מקרים מקבילים, כי כבר הכרתי סיפור דומה מזווית אחרת. חיילי גולני ישבו בבית שהיה 200 מטר מאיתנו, גם הם זיהו דמות רצה אחרי הטנק, וגם הם כמעט ירו בה. הקשר בטנק שלנו לא עבד, לא הייתה אפשרות לברר מי נמצא בפנים. ואז התצפיתן על הגג, שהשתמש במשקפת טובה יותר, זיהה שזה חייל צה"ל וחדל את הירי. קיצר, ככה הוא ניצל בפעם הלא־יודע־כמה", אומר סוויסה על אור שנייברג - אז מפקד הטנק שלו, והיום הדובר של חברת הכנסת נעמה לזימי מ"הדמוקרטים". "כן, הוא היה נואם בקפלן. בכלל, בטנק הזה התקבצו יחד הרבה סטריאוטיפים", מחייך סוויסה.
"מישהו משך אותך יחד איתי"
כשהדרמה התחוללה בחוץ, הוא עצמו עדיין היה תקוע בתוך תופת מתנייעת. לבסוף הטנק נעצר, הנהג יצא, "את הטען הצליחו איכשהו לחלץ מאחורה, ואותי לא". ובינתיים פנים הטנק הולך ומתלהט, המשטחים המתכתיים רותחים למגע, והחלל הצר אפוף כולו עשן רעיל שהולך ונעשה סמיך. מפקד השיירה, רס"ן יותם פרלמוטר, לא היסס. "הוא קפץ פנימה לטנק שלנו, ספג הרבה כוויות אבל ניסה לחלץ אותי. הוא היה חדור מטרה". פרלמוטר הצליח להסיט הצידה חלקי מתכת שחסמו את הגישה אל הפצוע המוטל בפנים, אבל אז הרגיש שהוא עצמו עומד להתעלף. "הוא יצא החוצה והתחיל להקיא. נכנס עוד מישהו, ואז שלישי, ורביעי, ולא הצליחו להוציא אותי. חלקם פונו כשהם סובלים מפגיעת עשן".
אלעזר סוויסה | צילום: נעמה שטרן
ואתה באותו זמן בלי הכרה.
"כן. אשתי אומרת שהייתי כמו סיר חמין בבישול איטי", הוא מחייך. "ככה עשר דקות, רבע שעה. אבל הקדוש ברוך הוא, יש לו הרבה שליחים בעולם. הגיע איזה טנק, ראה שיש טנק פגוע, עצר. קפץ ממנו בחור ענק, אופק אלבז שמו. שני מטרים גובה, חזק כזה. הוא רץ לטנק שלנו, קפץ פנימה, לא שומע את כל מי שצועק לו לעצור. בזכות הגובה שלו הוא הצליח להישאר עם הראש בחוץ, לנשום אוויר, ובידיים התחיל לגשש. איכשהו הידיים הארוכות שלו תפסו אותי והצליחו למשוך. כשדיברתי איתו אחר כך בטלפון, הוא אמר: 'שמע, סוויסה, אני לא אדם דתי, אבל כשמשכתי אותך הרגשתי שמישהו מושך יחד איתי'. כי זה כביכול לא היה אפשרי. הרגליים שלי היו תקועות בהרבה דברים, אבל הוא הצליח להוציא אותי".
הרופא שהגיע אליו לא היה אופטימי. "כמה שבועות לפני כן היה אירוע דומה בגדוד, לוחמים שהיו תקועים שתיים־שלוש דקות בתוך טנק פגוע. היינו בפינוי שלהם, ולצערנו הם לא שרדו. ואני הייתי רבע שעה בפנים, מה אפשר בכלל לעשות איתי. הרופא ביצע בדיקה ראשונית, חיפש דופק ולא מצא. חיילי גולני שהיו שם הניחו אותי על האלונקה בלי לקשור אותי, והתחילו לרוץ לנמ"ר. ואז שני הקדמיים מעדו, ואני ככה מהאלונקה עושה סלטה יפה באוויר, נוחת על הראש, פותח את הראש. גם הכתף חוטפת מכה רצינית. כשהתעוררתי בבית החולים, שאלתי את אשתי למה היד שלי לא זזה. היא אמרה לי שנפלתי בפינוי. אמרתי - גולני, מה כבר ביקשתי? שתביאו קולה קרה? לא, רק שתפנו אותי. שום דבר מעבר לזה.
"חודש אחרי האירוע, אחד החבר'ה מהפלוגה יצא החוצה, ומיד הגיע אליי לבית החולים. אמר שהוא חייב לספר לי סיפור. הוא משרת כחובש, רץ עם הרופא ליד האלונקה. 'נפלת ממנה, פתחת את הראש, ואז הרופא בא להחזיר אותך לאלונקה - ופתאום קלט שהחזה שלך התחיל לזוז. הוא עצר, ראה שכל הגוף נפוח, והבין שהנפיחות לוחצת על קנה הנשימה ולכן לא נכנס אוויר. ואז הוא הכניס לך צינורית לקנה הנשימה'. ואני עוד חשבתי שגולני לא היו בסדר. ככל הנראה, דווקא בגלל המכה בנפילה נכנס אוויר לבית החזה, ואז הרופא קלט את זה והחל בהחייאה. פוניתי במסוק, שני רופאים של 669 נתנו לי ליווי צמוד, ותוך ארבעים דקות מהפגיעה בטנק היינו בסורוקה. ואז חדר טראומה, טיפולים, מורדם ומונשם. הרופא אמר שאם הייתי מגיע עשר דקות מאוחר יותר, לא הייתי מחזיק מעמד".
כעבור ארבעה ימים הוחלט שלמרות הפציעה הקשה צריך להעיר את סוויסה, כדי שהריאות הפגועות יחלו לעבוד. "התעוררתי, לא ראיתי כלום, אבל הבנתי מיד שאני בבית חולים. לא הייתה לי הערכת זמן, ומבחינתי חלף רק רגע מאז הפציעה. החוש היחיד שפעל אצלי היה השמיעה, כי האוזניים היו בתוך הקסדה". כשאורי הגיעה לסורוקה, היא ראתה אותו חבוש כולו, והעפעפיים תפורים. "כל הפנים נשרפו לי, האף, הפה, קרניות העיניים. גם כל הידיים, הרגליים. הימים הראשונים היו קשים מאוד. כשביקשתי קצת מים כדי להרטיב את הגרון, אמרו לי להוציא את הלשון, ולא יכולתי. היא הייתה דבוקה לחך. שופכים מים לפה, אני מרגיש אותם, אבל בשאר בית הבליעה לא מרגיש כלום. הכול שרפה ואין תחושה. שאלתי את אשתי - תגידי, יש לי גרון?"
לדבר הצלחת?
"ממש בקושי. אורי הייתה היחידה שהבינה אותי. לא היה לי קול בכלל, רק לחשתי".
איך הראייה שלך חזרה?
"אחרי כמה שבועות עשו בדיקה, וברוך השם זה התחדש. היו בטוחים שאצטרך השתלות קרנית, אבל התברר שלא. היום אני רואה קצת מטושטש, אבל רואה".
והיה עוד עניין שהדאיג אותו מאוד באותם ימים ראשונים. "שמתי לב שכל דבר שאני אומר, כולם צוחקים. בהתחלה אמרתי לעצמי 'בסדר, נחמד, שמחים שאני פה', אבל לאט־לאט הבנתי שזה לא רק זה. למשל, לחמותי קוראים הרבנית דנה (תירוש), ואני קורא לה בדרך כלל אמא או סבתא. כששמעתי אותה נכנסת לחדר, אמרתי 'היי דנה', וכולם צחקו. כשמפקד הפלוגה שלי הגיע, אמרתי לו: 'מאור, אני חוזר מחר לטנק. שתי האצבעות האלה לא נכוו, אני יכול ללחוץ על ההדק של התותח'. גם אז כולם צחקו. אמרתי לעצמי שאם כל מילה שלי גורמת לכולם לפרוץ בצחוק, אני כנראה פגוע ראש. זה היה הרגע הכי קשה שלי".
כדי לברוח מהמחשבה המדכדכת הזאת, הוא התחיל לשחזר את הרגעים האחרונים שלפני הפגיעה. ניסה להבין מה היה קורה אילו עשו כך או אחרת. "ואז עצרתי. אמרתי לעצמי שהתרחשה דווקא הפציעה הזאת, דווקא בזמן הזה, דווקא ככה. זה מה שקרה, ועכשיו יש לי שתי ברירות: להתבחבש בזה, או להתחיל לצעוד קדימה. ודור יקום וחי. אמרתי לעצמי שאני נע רק קדימה. אין אחורה עכשיו, אין להתבכיין.
"היו לי שתי ברירות: להתבחבש או לצעוד קדימה". משפחת סוויסה | צילום: באדיבות המצולם
"ביקשתי שיקראו לרופא. שמעתי אותו מגיע, ורגע לפני שדיברתי איתו עצרתי את עצמי, כי ידעתי שכולם יצחקו. אבל אני בכיוון קדימה, לא אכפת לי. אזרתי אומץ ושאלתי" - סוויסה מחקה עכשיו את כבד־הפה שהוא עצמו היה אז - "'מה אני צריך לעשות להחלמתי'. כולם צחקו כי נשמעתי מצחיק, אבל כבר לא היה אכפת לי. הרופא הסביר שהריאות שלי עכשיו הן כמו של אדם שעישן שתי חפיסות סיגריות כל יום במשך עשרים שנה. צריך להתחיל להשתעל כדי להוציא את הפיח, הוא אמר. אז התחלתי להשתעל. ובני המשפחה שלי, במסירות גדולה, שאבו כל פעם את כל הלכלוך". גם היום קוטעים את דבריו מדי פעם שיעולים בשל מצב ריאותיו.
"אחרי שבוע וחצי סורוקה התמלא, והיו צריכים להעביר אותי כדי שיהיה מקום לעוד חבר'ה. עברתי להדסה עין־כרם". שם המשיכו לטפל בכוויות שלו, וההתמודדות הייתה קשה. "פעמיים ביום פתחו את התחבושות כדי לנקות. זה הדבר הכי כואב שיש עלי אדמות. היה לי מכשיר ששולט על המורפיום, לחצתי עליו ולחצתי, אבל זה לא הספיק. באחד הימים הטיפולים היו כל כך כואבים, שהרדימו אותי.
"כשהעור מתחיל לצמוח מחדש אבל הידיים לא זזות, יש חשש שהוא לא יהיה גמיש, ולא תוכל לסגור את הידיים אחר כך. פיזיותרפיסטית הייתה מגיעה אליי פעם ביום, ואני הייתי סוגר ופותח את הידיים בעזרתה, ואז בעצמי עוד חמש פעמים ביום", הוא מדגים את כף היד שמתאגרפת ואז נפרשת. "בכל לחיצה כזאת, הפצעים נפתחים מחדש. כאבי תופת. אבל אני מבין שאני רוצה לחזור לחיים שלי, ובהם לא יעזרו לי ידיים שלא יכולות לתפקד, אז צריך להתאמץ.
"כשפתחו לי את העיניים, ראיתי רק צללים. לאט־לאט הראייה התחדדה. התיישבתי בפעם הראשונה על המיטה. בתקופת האשפוז איבדתי בערך 15 קילו מהמשקל שלי, מסת השריר הידלדלה מאוד. לאט־לאט למדתי לעמוד בעזרת הליכון. גם ללכת לא יכולתי, הייתי צריך ללמוד את זה מחדש. מגוש בשר שרוף, אחרי שלושה־ארבעה שבועות התחלתי לחזור לעצמי".
תחבושת היא תחפושת
בדיעבד הוא הבין שחומרי ההרדמה, שהשפעתם פגה בהדרגה, הם שיצרו אצלו את הבלבול הראשוני. "הגיע חבר מהישיבה, דיברנו על מה שלמדנו בפעם האחרונה, ואז הבנתי שהראש בסך הכול בסדר. זה היה מרגש מאוד".
מתי בפעם הראשונה הסתכלת במראה?
"אחרי חודש וחצי בערך, כשעליתי למחלקת פלסטיקה. עד אז הריאות היו הדאגה המרכזית, ומבחינת פלסטיקה עבדו רק על שימור, שלא יזדהם. עד אז גם לא התקלחתי. ושם, ביום הראשון, הגיעה האחות ורוניקה – שעד היום היא חברה שלנו – ואמרה 'תיכנס למקלחת'. היא נכנסה אחריי עם סבון וספוג, ואני זוכר שחשבתי לעצמי: וואלה, עד כדי כך אני מלוכלך? היא שמה סבון על הספוג והתחילה לשפשף את הכוויות. הרמתי עליה את הקול, אמרתי בצעקה – 'את לא שמה לב מה את עושה?'. ואז היא הסבירה שצריך להוריד את העור המת, כדי שיצמח עור חי. היא משפשפת, ואני יושב שם ובוכה כמו ילד מרוב כאב. לקח לי כמה שעות להתאפס מהדבר הזה. אני הולך לישון, קם בבוקר, ביקור רופאים, פותחים את התחבושות, מסתכלים, יוצאים. האחות נכנסת - תיכנס למקלחת. ואני כבר יודע מה זה אומר. ולמחרת שוב.
"באחד הימים בכיתי במקלחת עוד לפני שהיא הגיעה. ופתאום, בזמן שאני יושב שם, קפץ לי לראש המושג 'חבלי משיח'. השיר של נעמי שמר, שנקרא כך, ליווה אותנו בתקופה ההיא. אמרתי לעצמי: עם ישראל עבר אלפיים שנים של קושי, של פרעות, של פורענויות, ומתוך זה הוא מצא את הכוחות לצמוח. גם כדי שיגדל עור חי, צריך להוציא את העור המת. איכשהו זה טיפה ניחם אותי.
"אני יודע שלא קל לאחיות שם להכאיב לאנשים, הן היו מתייסרות על כך. ראיתי אותן מטפלות במסירות בכל החיילים שהגיעו. עד אז לא הבנתי איזו מסירות נדרשת מאחיות. ובכלל במחלקה שם, שהייתה מלאה דגלי ישראל, ראו איך כל השדרה של עם ישראל נותנת יד. אם זו משפחה מאפרת שהגיעה כל יום שישי לבקר ולחלק עוגות, ואם זו עמותה חרדית שהביאה אוכל למשפחה המלווה של כל פצוע, ואם אלה בנות אולפנה מירושלים שהגיעו במשמרות, בוקר, צהריים וערב, ושמרו על התינוקת כדי שאורי תוכל להיות איתי בפנים".
אחרי שבוע אינטנסיבי במחלקת הפלסטיקה, האחיות הודיעו לו - אתה אדם בוגר, תטפל בעצמך. "התפיסה שם אומרת שהמטופל יכול לטפל בעצמו, לעזור לעצמו, בהדרכתן כמובן. ובאמת לאט־לאט לקחתי את האחריות עליי בהקשר הזה. אני מגיע היום לכנסים ולהרצאות של המחלקה כדי לחזק את הרעיון הזה - שהמטופל יכול לקחת אחריות. מעבר לכך ראיתי שכאשר אני משפשף את הפצעים שלי, אני יכול לשלוט בזה, להרגיש איפה כואב יותר ואיפה פחות. גם אם במקום חצי שעה במקלחת, זה לוקח לי שעתיים".
הילדים ביקרו אותו לראשונה חודש וחצי אחרי הפציעה. "נראיתי עדיין קצת מוזר ומפחיד, אבל כמה סוכריות ושוקולדים עזרו להם. ובעיקר, הבנו שילדים הם הרבה יותר פשוטים. אומרים לילד שאבא קיבל מכה, אז מבחינתו זה דבר שיעבור. בפורים, כשהייתי עם תחבושת ענקית כי השתילו לי חתיכת עור בפנים, זו הייתה מבחינתם תחפושת".
שלושה חודשים אחרי הפציעה הוא יצא לראשונה הביתה לשבת, ואחר כך עבר לשיקום בהדסה הר הצופים. "קיבלתי שם מיטה, חדר, מערכת שעות. כמו בית ספר. בשעה 11 - ריפוי בעיסוק. אני מגיע, רואה שני חבר'ה בני שלושים־ארבעים עושים יצירה בחרוזי פלסטיק. אני שואל אותם, מה הסיפור שלכם? הכול בסדר? והם עונים 'בוא, שב איתנו'. אני לוקח שבלונה בצורת לב, ומחליט לסדר בתוכה חרוזים בצבע כחול־לבן. לוקח ליד חרוז כחול, ואז מסתכל ורואה שיש לי ביד חרוז צהוב. טוב, אולי לא שמתי לב. שוב לוקח כחול, רואה שהוא אדום. כך קלטתי שמשהו במוטוריקה נפגע".
גם כשביקשו ממנו להרים כדור, הוא התייחס תחילה למשימה בזלזול. "מה הסיפור, להרים כדור. אבל ניסיתי להרים ביד ימין, והיא לא זזה. הכתף לא הצליחה להתרומם. או שביקשו שארוץ מקיר לקיר בתוך החדר. חשבתי שזה פשוט, ואז התברר לי שאני לא מצליח לנשום. הריאות שלי עובדות עד היום רק בשלושים אחוז".
מרתון כבר לא יהיה.
"למה את אומרת? אפשר, לאט־לאט. עשינו בהדסה פרויקט - רצנו כל מחלקת השיקום ביחד. אני התאמנתי לעשרה קילומטרים, אבל בסוף לא רצתי, כי היה אסור לי להיות בשמש.
"שיקום זו עבודה אינטנסיבית. לעבוד קשה, לסבול כאב. לקום לזה כל בוקר, כשכל מה שאתה רוצה זה לישון. אני כמובן לא שופט אף אחד, כי זה באמת קשה מאוד, אבל אתה רואה שם שאדם שאין לו בשביל מי ומה להתאמץ, פחות מצליח להתמיד. כואב לראות את זה. גם לי היו ימים שבהם הרגשתי גמור, הגוף מפורק, וצריך סיבה טובה מאוד כדי לקום ולהמשיך".
צלקות טובות
אחרי חודש נוסף הוא שוחרר מבית החולים ושב הביתה - לבית ויטנברג שברובע המוסלמי, או הרובע היהודי המתחדש, כפי שסוויסה מגדיר אותו. "התלבטנו איפה לגור, כי בעיר העתיקה הכול עליות וירידות. שאלתי את הרב שלי מה הוא אומר, והתשובה שלו הייתה שהוא אומנם לא רופא, אבל אותם מחבלי חמאס שירו עלינו רצו לגדוע את החיים שלנו; כשאני חוזר למקומי - חוזר לישיבה, חוזר לעבודה, חוזר הביתה - החיים ממשיכים למרות מה שניסו לעשות לנו. זו הייתה הדרכה משמחת מבחינתי. היה קצת קשה מההיבט הרפואי, אבל עזרו לנו הרבה. המשפחות של העיר העתיקה, הנוער. קיבלנו עזרה בהסעות, בהנגשות, באו מתנדבים. עם ישראל יודע לתת. ואשתי, שהיא באמת הגיבורה הגדולה בסיפור הזה, הצליחה לשמור על כל המשפחה בשפיות.
"עברתי מאז תהליך שיקום ארוך, ואני עדיין בתוכו, זה לא נגמר אף פעם. באלול האחרון עברתי את הניתוח העשירי. היו השתלות עור, ניתוחי לייזר, ניתוח במיתרי הקול. השבוע היה אמור להיות לי ניתוח ענק - לפתוח את כל הפנים, להזיז כלי דם, ואז חודש של התאוששות. זה נדחה בגלל שבת ארגון".
יש סדרי עדיפויות.
"בהחלט", הוא מחייך.
במה הפציעה באה לידי ביטוי ביומיום שלך?
"בגלל התפקוד החלקי של הריאות, כל פעולה דורשת ממני הרבה יותר. הגוף מתאמץ יותר, מתעייף. אם אני הולך עם העגלה של גפן, אני מתנשף כאילו רצתי מרתון. כשאני עולה במדרגות עם הקניות, אני צריך לעשות עצירה באמצע".
עוד כתבות בנושא
גם המראה החיצוני לא שב למה שהיה. "הניתוחים הפלסטיים שינו קצת את המראה שלי. מבחינת העיוותים בפנים, הרפואה היום מתקדמת וזה עדיין מטופל. לא שזה מפריע לי אישית יותר מדי, אבל יודעים לשפר את זה".
מי שפוגש אותך ברחוב, מבין מיד שהצלקות בפנים הן בגלל פציעה במלחמה?
"בעבר זה היה ברור, היום כבר פחות. זה גם פחות ניכר. יש לנו בשיקום קבוצת וואטסאפ שנקראת 'שריטות של מלחמה', ואנחנו מדברים גם על זה. ובסדר, אנחנו חיים עם זה. מבחינתי, לפחות, מדובר בצלקות טובות".
לתפקיד רכז מחוז ירושלים הוא נכנס לפני כארבעה חודשים. "חשבתי בהתחלה ללכת ללמד, אבל הייתה לי פגיעה קלה בראש, בזיכרון, ביכולת להתרכז. אז אמרתי לעצמי שהחינוך הבלתי־פורמלי לא פחות חשוב".
תנועת בני עקיבא, אומר סוויסה, הייתה תמיד חלק מחייו, אבל החיבור שלו לנוער התחזק מאז הפציעה. "אני מספר את הסיפור שלי הרבה - למדריכים, לחניכים - ואומר שזה נוגע לכל אחד מהם. כי לאחד יש אבא ששירת מאות ימים במילואים, ולאחר יש אח שמשרת בעזה, וזה מעסיק, נמצא במחשבות, ולמרות זאת ממשיכים לתפקד. לומדים בבית הספר, עוזרים בבית, פועלים בסניף. נדרשים כוחות חיים מטורפים כדי לדאוג לאבא שבמילואים וגם להמשיך ביומיום.
"אני רואה את הפרויקטים שנעשים בסניפים בשבועות האחרונים, והם מדהימים בעיניי. 'לילה לבן' שהופך ללילה כחול־לבן מלא תוכן, סניפים שמאמצים משפחות מילואימניקים, או קירות שמוקדשים להנצחת הבוגרים שנפלו במלחמה. ובאמת, אנחנו 'ודור יקום וחי'. דרך המשבר והקושי אתה מגלה עושר גדול של חיים. אני יודע לומר את זה באופן אישי".
במה אתה היום אדם שונה משהיית לפני הפציעה?
"בהסתכלות על העולם: להתעקש למצוא את הטוב, להסתכל על אנשים בצורה רגישה יותר, להשתדל להבין מה כל אחד עובר. וגם לראות את הכוחות שנמצאים אצל אחרים ולפרגן עליהם, להפנות את תשומת ליבם, שידעו כמה הם חזקים. כשאתה מקבל את החיים במתנה, כל דבר מקבל יותר משמעות. יש לך יותר אורך רוח. אתה מבין שגם אדם שכועס, מדבר מתוך הכאב שלו.
"אני רואה את החבר'ה שחוזרים ממילואים, וההתמודדות שלהם מורכבת. צריך להתייחס ברגישות. לפעמים אדם לא יודע שיש לו כל כך הרבה יכולות, וצריך להגיד לו: תראה איך אתה מתמודד, זה מעורר הערכה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il