גיבורי השעה, עומרי רונן ומרדכי דוד, הם הרבה יותר מאנשים פרטיים; הם סמלים לקרע הישראלי ולכישלונו של המחנה הליברלי. רונן – לוחם פוטוגני שקפץ לעוטף ב-7 באוקטובר ונאבק נגד הרפורמה המשפטית עם "אחים לנשק" – הוא הטייפקאסט המושלם של גיבור המחנה הליברלי. מולו ניצב מרדכי דוד, דמות שכל מהותה היא התרסה נגד הליברלים; שאפילו שמה של החבורה שלו הוא שיבוש של השם "אחים לנשק". הוא סוחב תיקים פליליים וספק אם שירת בצבא, אבל הפך לגיבור של מחנהו כי הוא "מכניס לשמאלנים". הדמויות של השניים משרטטות את קו השבר שבין החלום הישראלי לבין ישראל שנזנחה מאחור.
הפיכתו של מרדכי דוד לגיבור תרבות של מחנה היא בהחלט כשל ערכי. אבל האחריות על האירוע מוטלת על המחנה הליברלי לא פחות מאשר על מעריציו. מרדכי דוד הוא תוצר של זרמים פסיכולוגיים וזהותיים שהמחנה הליברלי לא רק מסרב לפענח, אלא שיש לו גם אחריות בהיווצרותם.
פגשתי את האנשים האלו בצבא. הם גרים במרחק של 100 קילומטר מתל אביב ושנות אור מן השגשוג. ערים מתקלפות, ציבור שלא מעניין אף אחד. הם פיקחים ונבונים, אבל פערי ההשכלה שלהם בלתי ניתנים לתפיסה. הם לא חונכו לשאוף; הם מבקשים רק לשרוד. אנשים בגילי שקיבלו המון אהבה, אבל אף אחד אף פעם לא אמר להם שהם יכולים.
הכי מעניין
ניכור ליברלי
עבור נבחרי הציבור שלהם, השארת האנשים האלה במצב של חוסר אונים אינה תקלה אלא שיטה. הם מחלקים להם כרטיסי מזון במקום לבנות עבורם חממות הייטק; הם מממנים להם לימודי תורה במקום לימודי ליבה. הם משאירים אותם דחויים כדי לתת להם תחושת שייכות, ומעודדים אותם לשנוא את המחנה השני כדי למסך את הכישלונות הביצועיים שלהם.
אלא שהאסטרטגיה הצינית הזו לא הייתה פועלת בלי הניכור מצד המחנה הליברלי. הליברלים השיגו את הצלחתם בעבודה קשה, אוחזים בערכים אוניברסליים – חופש, שוויון וכבוד לאדם – ורואים בעצמם את עמוד השדרה הערכי של המדינה. אבל חריצות וצדק מוסרי לא מצדיקים התנשאות.
מרדכי דוד זוכה לביקורת מוצדקת על התנהגותו, אבל הבוז שמוטח בו באולפנים, בעיתונים וברשתות הוא הרבה יותר מזה, וקשור ישירות ל"צ'חצ'חים" של דודו טופז, ל"מנשקי הקמיעות" של גרבוז ולסנטימנט האליטיסטי הכללי. במקום לטפל בנטישה ובהזנחה, המחנה הליברלי בז למי שגדלו בסביבה ללא סיכוי, ובכך דוחק אותם ישירות לזרועות הפופוליסטים.
לצעוק "דמוקרטיה" על אספרסו
אף פוליטיקאי מן המחנה הליברלי אינו מעלה לסדר היום הציבורי את הפערים בחינוך ואת הצורך בתשתיות שמהם סובלים ה"שקופים". זה פשוט לא משתלם אלקטורלית לטפל בנושאים שדורשים עבודת נמלים, שלוקח דור או יותר עד שהם מבשילים, ושאת פירותיהם לא יקצור הפוליטיקאי אלא ילדינו. ההזנחה הלאומית של הגליל והנגב היא פשע של כלל המערכת הפוליטית, המתגמלת פוליטיקה קטנה על פני מנהיגות עם חזון.
הזכות לשוויון היא זכות טבעית וחוקתית; היא לא עוד שיעור באזרחות, היא זכות של אנשים אמיתיים שגרים רק 100 קילומטר מתל אביב. אסור שרעיונות השוויון יישמרו לפקולטות למדעי המדינה ולהיכלי המשפט. ישראל צריכה שוויון בחיים האמיתיים. מרדכי דוד הוא לא "תקלה", הוא תוצר של אי-שוויון מובנה. הכי קל לצעוק "דמוקרטיה" על אספרסו ברוטשילד, אבל כל עוד תושב שדרות ירגיש מנותק מהישראלי שקופץ לניו יורק, הוא ימשיך לבחור במי שנותן לו זהות וכבוד, גם אם זו אחיזת עיניים.
הדור שלי רוצה לחיות כאן בעוד 25 שנה במדינה יהודית ודמוקרטית. פיתוח הארץ זה לא רק ליישב את השומרון או "להפריח את הגליל" – אנחנו חייבים לטפח את האנשים. לשפר את החינוך ואת ההערכה העצמית, ולהנגיש לצעירים הזדמנויות אמיתיות להשתלב באמת בחברה. המשימה שלנו היא להפסיק לדבר על שוויון ולהתחיל לבנות אותו בשטח: בבתי הספר באופקים ובתשתיות של קריית שמונה. קידום הפריפריה הוא האמצעי הטוב ביותר להפוך ציבור זנוח, שנופל כפרי בשל לידי הפופוליסטים, לחלק מן החלום הישראלי.
עוד כתבות בנושא
