הדבר החזק ביותר שלקחתי איתי מהמילואים הוא ה'ביחד' הישראלי. עבדתי כתף אל כתף עם אחים מההתיישבות, מהפריפריה, מירושלים ומתל אביב, ולמדתי בדרך הקשה והיפה ביותר שהחברה הישראלית היא פסיפס אנושי מרהיב, שיכול לכונן כאן חברת מופת אם רק נשכיל להשאיר מאחור את הפוליטיקה הישנה, המפלגת והרעה. האופן שבו נצבעו ארגוני המשרתים בטורו של תמיר דורטל, מחייב מענה המגיע מזווית הראייה של אלו שנושאים את המדינה על גבם ומובילים את מאבק הגיוס.
עוד כתבות בנושא
"הקמפיין האגרסיבי לגיוס החרדים הוא לא אירוע ביטחוני, הוא אירוע של הנדסת תודעה", טוען דורטל. בדבריו הוא מבטא את תמצית הבעיה באקו-סיסטם הישראלי: העיסוק המיושן במלחמה מחנאית מעוור את העין מלראות את אתגרי המפעל הציוני. איחוד כוחות ציוני אינו "הנדסה תודעה" ולא ברירה פוליטית: הוא תנאי הישרדותי. חוק הגיוס אינו קמפיין תקשורתי, אלא לב הבעיה ביטחונית וחברתית המאיימת על עתידנו.
מעבר לזעקה האותנטית לשוויון בנטל, מבט קר לעבר שנת 2060 חושף פצצת זמן דמוגרפית שאי אפשר להתעלם ממנה. לפי תחזיות הלמ"ס, בעוד 35 שנה 49% מילדי ישראל (גילאי 0-14) יהיו חרדים, ועד שנת 2065 הציבור החרדי יהווה שליש מהאוכלוסייה כולה. השנתיים האחרונות היו רק קדימון כואב למציאות שבה הציבור המשרת והעובד, גם אם ירצה בכל מאודו, פשוט לא יוכל פיזית לממן ולהגן על מסה קריטית כזו שאינה שותפה בנטל. ללא לימודי ליבה ושירות מלא לכולם (כולל שירות אזרחי במגזר הערבי), נתעורר לעתיד של מיסים חונקים, שירותים ציבוריים קורסים, ובאין לוחמים – גם ביטחון שמוטל בספק כבד.
הכי מעניין
הצורך בחיילים נוספים הוא מיידי וקריטי, צה"ל ניצב מול דרישה מבצעית דחופה ל-12,000 חיילים נוספים. והתעלמות הממשלה מצורך זה כבר שנתיים היא הפקרות ביטחונית בשביל אינטרס פוליטי צר. ברית המשרתים איננה משאלת לב רומנטית של אופטימיסטים; היא הכרח בלתי נמנע. ישראל צריכה רובים, מטוסים ולוחמים, ולשם כך נדרשת שותפות אינטרסים של אלו המבקשים לקיים כאן בית לאומי יהודי וריבוני.
דורטל רואה במוסדות השלטון – בבג"ץ ובייעוץ המשפטי ועוד – "הגמוניה", ישנה שיש להילחם בה כדי להבטיח את "ריבונות העם" וערכי הימין. לשיטתו, יכולת הימין למשול חשובה ממאבק הגיוס. אך בטיעון זה קיימת סתירה פנימית. אם נגדיר את ה"ימין" כקבוצה המיוצגת על ידי הקואליציה הנוכחית (ללא החרדים), מדובר בכ-50 מנדטים בלבד לפי הסקרים האופטימיים ביותר. השאיפה להשליט את רצון המיעוט הזה על הכלל אינה "ריבונות העם", אלא כפייה של חלק מן הציבור על חלקו האחר תוך הישענות על החרדים. לעומת זאת, אם נגדיר כ"ציוני" את מי שרואה בישראל את מדינת העם היהודי ומשתתף בהגנתה ובבניינה, נגיע לכ-80 מנדטים המייצגים את רוב הציבור. זהו "העם" האמיתי. מציאת נקודת שיווי המשקל בתוך הרוב הציוני המשרת היא צו השעה.
ישיבת ממשלה | צילום: EPA
דורטל טוען שכפיית גיוס אינה הדרך, אך מבקש לכפות את ערכי הימין על הציבור הליברלי דרך שינויים דורסניים במערכת המשפט. הוא מקדש את המלחמה באליטות על חשבון אחדות ישראל, בעוד הראי"ה קוק ראה בכל חלקי העם, כולל החילונים הגמורים, חלק בלתי נפרד מהדרך לגאולה. מאידך, דורטל מתעלם מהערך האדיר שיכול לצמוח לימין מהסכמות רחבות בתוך המחנה הציוני. פוליטיקאים ראויים יוכלו להעביר רפורמה משפטית מאוזנת ומיטיבה, ליישב את הגליל והנגב, לטפל בשירות הציבורי ולשקם את המשילות. אלו נושאים שבהסכמה ציונית רחבה "יעופו" קדימה וישרתו נאמנה את ערכי הימין השמרני.
אינני סנגור של מערכת המשפט. אני שותף מלא לביקורת על האקטיביזם השיפוטי של אהרון ברק ועל תפיסת "המשפחה הנאורה". נדרש גיוון של שופטים והגדרת גבולות ברורים לשפיטות, אך התיקון חייב להיעשות בממלכתיות ובהסכמות ולא במעמד צד אחד. איילת שקד כבר הוכיחה שאפשר למנות נבחרת שופטים שמרנית מבלי להכניס אצבע לעין לציבור שלם.
הוכיחה שאפשר גם בלי אצבע בעין. השרה לשעבר איילת שקד | צילום: שריה דיאמנט
הכוח החזק ביותר בישראל מצוי בידי הממשלה. היא אוחזת בתקציבים ובכלים לביצוע. אם בית המשפט חוסם דלת – מנהיגות נבונה תמצא חלון. העם הזה, שמצא דרך להכניס טיל לחלון בטהרן, יכול להצמיח מנהיגות שתדע למשול גם במגבלות החוק ולעבור גם בתי משפט "חצופים". ייתכן שהמלחמה ב"הגמוניה" היא רק כסות לפוליטיקאים כושלים הממנים מקורבים במקום מקצוענים, ומתרצים את מחדליהם ב"הגמוניה". מי באמת עצר את פינוי חאן אל-אחמר? למה תוכנית הטרנספר של טראמפ לא התקדמה? איפה המשילות בנגב ובגליל ומיגור הפרוטקשן? בית המשפט מעולם לא התערב במערכה בעזה, ובכל זאת לא הגענו לניצחון המוחלט. הגיע הזמן להפסיק להאשים את המערכת בכישלונות ביצועיים של הממשלה ומנהיגיה.
לשיטת דורטל, ממשלה רחבה היא שיתוק; לשיטתי, רק בהסכמה רחבה נוכל למקד את המאמץ במשיכת העגלה קדימה, במקום מצב שבו כל סוס מושך לכיוון אחר. הגיעה העת שאנשי ה"ימין מלא מלא" ישתחררו מהתודעה שהמדינה והמוסדות הם הפרעה שיש לפרק. זוהי תודעת קורבנות, לא תודעת מנצחים, עלינו לדרוש מנהיגות שבאה מתוך שליחות ומחויבות לכל העם, כזו שמביאה תוצאות ולא תירוצים.
ההגמוניה שצריך להיפרד ממנה היא זו של הציבור שאינו תורם לבניית המדינה אך מקבל העדפה תקציבית ופטור משירות בתמורה לקולו בקלפי. זה עבד כשהמגזר החרדי היה קטן, אך אחרי ה-7 באוקטובר זהו מנגנון של התאבדות קולקטיבית. פוליטיקת ההכרעה תכריע בסוף את המשרתים. ארגוני המשרתים ראו זאת ראשונים – פשוט כי שירתנו יחד ואנחנו יודעים שאנחנו יכולים יחד גם באזרחות.
הציבור המשרת, המשלם והמגן הוא הריבון האמיתי. מאסנו בפוליטיקה המגזרית הישנה. זמן הציבור המשרת הגיע.