קשה, גם בצל ענני המלחמה המתקדרים באזור איראן, שלא לשים לב לנוכחות סוגיית הפשיעה הערבית בשיח הציבורי הישראלי. לפני מספר ימים יצאו גורמים פוליטיים במגזר הערבי להפגנות, או מה שה הגדירו כ"שיבושים", במחאה על האלימות הגואה ברחוב הערבי.
הנתונים באמת אינם משקרים. אכן המגזר הערבי סובל, ולא רק בשנה האחרונה אלא מזה תקופה ארוכה, משיעורי נרצחים גבוה ביחס לנעשה במגזר היהודי. מדובר בנוכחות של נשק, תופעות של דמי חסות (פרוטקשן), חיסולים וכמובן "רצח על כבוד המשפחה", שמהווים סוג של בעיה כרונית שהמדינה ורשויותיה אינן מצליחות לתת לה מענה, קל וחומר גורמי המגזר הערבי עצמו.
עוד כתבות בנושא
הבעיה כבעיה היא אמת לאמיתה. אולם, בעיית הפשיעה במגזר הערבי היא גם סוג של שיח, קרי – תופעה שיש לה שורשים אמיתיים, אבל היא זוכה להעצמה ולהבלטה בהקשרים פוליטיים מסוימים שנועדו לתכליות שהן הרבה מעבר לפתרון הבעיה הקונקרטית. אין שום ספק שמדינת ישראל נכנסה בשנה הנוכחית, 2026, לשנת בחירות. המגזר הערבי שהחל למלא בשנים האחרונות, בצל הקיטוב הפוליטי, תפקיד משמעותי יותר בפוליטיקה הכלל ישראלית, שהגיע לשיאו עם הצטרפות מפלגת רע"מ לקואליציית ממשלת השינוי (2021), הופך בחודשים האחרונים, שוב, לשחקן משמעותי.
הכי מעניין
האיחוד מחדש של המפלגות הערביות בדמות "הרשימה הערבית המשותפת" מודל ינואר 2026, האמירות המפורשות של פוליטיקאים ערבים כמו איימן עודה ראש הרשימה או עבאס מנצור, הכוכב האמיתי של הפוליטיקה הערבית בעשור האחרון, על הצורך בהתגייסות המגזר הערבי לתכלית של מהפך פוליטי והפלת נתניהו, הם כולם חלק מן העניין.
אבל לא בכך הדבר מסתכם. המאמץ להציב את נושא הפשיעה על סדר היום הלאומי, לפחות מבחינת השיח, ולעורר מחאות משמעותיות סביב העניין שמהדהדות במאפיינים שלהן את מחאות קפלן - החל בטרמינולוגיה ("שיבוש", דרך הפרקטיקה של חסימות כבשים) ועד למיצגים "אומנותיים" (מזרקות בערים מרכזיות בארץ נצבעו בצבע אדום) - מאמץ זה הוא ביטוי להשתלבות של הפוליטיקה הערבית בתוך הרעיון האסטרטגי של מה שניתן להגדירו כמחנה קפלן.
זהו המחנה שמפגיש, גם אם לא באופן ארגוני ובירוקרטי, בין מפלגות פוליטיות מסוימות כמו "הדמוקרטים" של יאיר גולן, "ישר" של גדי איזנקוט, "בנט 2026" של בנט כמובן... לבין ארגוני, תנועות ואנשי המחאה החצי מאורגנים, כמו "אחים לנשק", והחשוב מכל: לבין גורמים בתוך הממסד המשפטי-המדינתי, מה שקרוי "הדיפ-סטייט", שמחוברים ביניהם ברמת התכלית הפוליטית - אבל גם ברמת הרעיון האופרטיבי המדריך אותם. אם צריך לשרטט את הרעיון האופרטיבי הזה, הרי שתכליתו לייצר, בתקופה הלא ארוכה שנותרה עד הבחירות, מציאות פוליטית-חברתית, אבל גם תודעתית-רעיונית, המאפיינת מסר של כאוס.
הרעיון הוא להמחיש את חוסר יכולתה של הממשלה המכהנת לשלוט באופן יעיל, הן כפועל יוצא מחוסר היכולת לנהל את ענייני המדינה ולהתמודד עם הסוגיות המשמעותיות הבוערות שלה, כמו למשל הסדרת נושא חוק הגיוס, והן כפועל יוצא מהיווצרות איים של אנרכיה חברתית-פוליטית, בדמות פעילותם של דמויות כמו מרדכי דוד.
במאמץ הזה, המכוון להוציא את ממשלת ישראל - ואת ראשה - לנבצרות, לא במשמעות המשפטית הקלאסית שעוברת דרך פסיקה של בית המשפט העליון, אלא במשמעות המעשית באמצעות הבלטת חוסר יכולת תפקוד הימין והממשלה הנוכחית הלכה למעשה - משתתפים גורמים שכל אחד, בגזרתו, מייצר סוג של אדווה במים שמצטרפת לאדוות האחרות וביחס משיגות אפקט מערכתי שלם.
עוד כתבות בנושא
כך, למשל, אהרן ברק, נשיא העליון לשעבר, מספק את הלגיטימציה ה"רוחנית" למהלך באמצעות אמירות כאלה ואחרות על הממשלה; הרשות השופטת על נגזרותיה, ובעיקר פסיקותיה והחלטותיה, מייצרות דה-פקטו מציאות של חוסר משילות ממשלתית; וגורמי המערכת הפוליטית בתורם מלבים את שיח חוסר התפקוד, הכאוס והאלימות הממשלתית, הן דרך הדיון בנושאי השעה הבוערים - ובראש ובראשונה חוק הגיוס - והן דרך מינוף התגובות ברחוב הימני, מצד פעילי ימין כמו מרדכי דוד, כדי לתייג את הימין ואת הממשלה כגורמים אלימים, כאוטיים וחסרי אחריות שמדרדרים את הסדר הציבורי.
בדרך זו מבקש מחנה קפלן, באמצעות האופרציה הזו, לייצר הלך רוח כאוטי, לתייג את הממשלה ואת הימין כגורמים אלימים, חסרי אחריות ובעיקר כגורמים שאינם מסוגלים להביא את מדינת ישראל לכלל נורמליות, ובדרך זו להרחיק, בואכה הבחירות, את מצביעי הימין "הרך" או מצביעי "המרכז", מהליכוד תוך משיכתם למפלגות הנוטות מצד אחד ימינה ומצד שני שותפות לתכלית של מחנה קפלן ליצור מהפך פוליטי, כמו מפלגות בנט וליברמן.
בתוך ההקשר הפוליטי הרחב הזה פועלת ונכנסת הפוליטיקה הערבית שעושה זאת בשני צירים: הראשון, האלקטורלי, שנועד דרך איחוד הרשימות להעלות את אחוז ההצבעה למפלגות הערביות כדי לקזז את המנדט של מפלגות הימין; והשני, הלא פחות משמעותי, הוא החברתי, שנועד באמצעות שיח הפשיעה והאלימות בחברה הערבית, להעמיק את הדימוי של ממשלת הימים כממשלה לא מתפקדת שגוררת את המדינה לכאוס.
מבחינה זו, הפוליטיקה הערבית במדינת ישראל ממלאת כיום תפקיד בתוך הפוליטיקה הכלל ישראלית והופכת לגורם המשתלב באסטרטגיה הכוללת של מחנה קפלן לקראת הבחירות בסופה של שנה זו.
הדברים הללו אינם כמובן מפחיתים ממשמעות האלימות הגואה בחברה הערבי, שאגב היא תוצר ישיר של תהליכי הצמיחה הכלכליים של המגזר הערבי בעשור האחרון, אבל היא ממונפת בעת הנוכחית לתכליות פוליטיות הגדולות ממידות הסוגייה הקונקרטית עצמה.