לאחרונה התבשרנו על מהלך דרמטי, גם אם צפוי: המפלגות הערביות חד"ש, תע"ל, רע"מ ובל"ד הודיעו על איחוד כוחות וריצה ברשימה משותפת בבחירות הקרובות. לאסטרטגים של השמאל זו בשורה נהדרת של מקסום הכוח האלקטורלי של הגוש החוסם. בשביל הימין זהו תמרור אזהרה בוהק.

בזמן שהערבים מתאחדים כדי לשרוד את אחוז החסימה הגבוה של ארבעה מנדטים (3.25 אחוזים), הימין ממשיך במנהגו ההרסני לפצל כוחות ולזרוק עשרות אלפי קולות לפח.

בבחירות הקודמות גרמו לאובדן פתקים איילת שקד מימין, ומשמאל - מרצ ובל"ד; בבחירות הבאות אלו עלולים להיות איתמר בן־גביר, בצלאל סמוטריץ', ירון זליכה, משה פייגלין או מפלגת ימין ליברלי חדשה. המתמטיקה אכזרית: כל מפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה היא מתנה ליאיר לפיד, גדי איזנקוט ונפתלי בנט.

העלאת אחוז החסימה ב־2014, ביוזמתו של אביגדור ליברמן, נולדה מתוך רצון ציני להיפטר מהמפלגות הקטנות ולהפסיק את ה"סחטנות" שלהן, ועל הדרך לפגוע בייצוג הערבי. בפועל היא כפתה על המפלגות הערביות להתאחד לרשימה המשותפת (שהפכה למפלגה השלישית בגודלה), ובמקביל חיסלה את הגיוון הפוליטי בימין ונתנה הרבה יותר כוח למפלגות הבינוניות.

כשאני משוחח עם חוקרי מדע המדינה כמו ד"ר עמנואל נבון ופרופ' אברהם דיסקין, שכתבו על הנושא נייר עמדה ב"פורום קהלת", המסקנה חוזרת על עצמה: אחוז חסימה גבוה פוגע בייצוגיות, מעוות את רצון הבוחר ומחזק מפלגות מגזריות גדולות על חשבון מפלגות אידיאולוגיות ממוקדות.

במקום שיהיו נציגים אותנטיים לציבור החרד"לי, לליברלים הלאומיים ולמסורתיים מהפריפריה - כולם נדחסים בכוח ל"בלוק טכני" שמתפרק יום אחרי הבחירות, או שהאזרחים נאלצים להצביע למפלגות שלא באמת מייצגות אותם.

הטיעון הקלאסי בעד אחוז חסימה גבוה הוא "משילות". טוענים שריבוי מפלגות יוצר כאוס, אבל האמת הפוכה: אחוז החסימה הגבוה מערער את היציבות, כי הוא הופך כל מערכת בחירות לרולטה רוסית. מספיק שמפלגה אחת גדולה כמו ימינה או מרצ נופלת מתחת לרף כדי שכל המפה הפוליטית תשתנה. כשאחוז החסימה נמוך, הכנסת משקפת בדיוק רב יותר את העדפות הציבור. הקואליציות אולי מורכבות יותר, אבל הן גם יציבות יותר כי הן נשענות על בסיס רחב ואמיתי של בוחרים, ולא על "קולות אבודים".

אם הימין רוצה להישאר בשלטון, הוא חייב להוביל שני מהלכי מנע מיידים. הראשון הוא הורדת אחוז החסימה למנדט בודד. זה יאפשר למפלגות ימין מגוונות לרוץ ללא חשש, למקסם את פוטנציאל הקולות, ולמנוע את תרחיש האימים של "שרפת קולות".

המהלך השני, שהוא חשוב לא פחות, הוא לאפשר הסכמי עודפים גם עם מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה, כך שהקולות שניתנו להן יוכלו לעבור למפלגה הקרובה באידיאולוגיה שלה לזו שלא עברה. כך לדוגמה, בצלאל סמוטריץ' יכול לחתום על הסכם כזה עם בנימין נתניהו, ופייגלין יוכל לחתום על הסכם כזה עם בן־גביר.

בדיונים בכנסים פוליטיים אני שומע את החשש ש"זה יכניס קיצונים לכנסת". התשובה שלי היא שהקיצונים כבר שם. המשותפת בכנסת. מנסור עבאס בכנסת, ואסור להסתמך על בנימין נתניהו, ששוב ייתן שיריונים מביכים בתוך רשימת הליכוד כדי להציל את גוש הימין.

האיחוד הערבי הוא קריאת השכמה. השמאל והערבים יודעים לשחק את המשחק הקואליציוני. הימין, בשם "משילות" דמיונית, ממשיך לירות לעצמו ברגל. הגיע הזמן לתקן את המעוות, להוריד את רף אחוז החסימה, ולתת לציבור להחליט באמת מי מייצג אותו.