השיח הפוליטי בישראל סובל מבעיה עמוקה, מתמשכת ומדבקת: הוא מתנהל כמעט כולו סביב השאלה מה לא. לא ביבי, לא יועצת משפטית, לא חרדים, לא ערבים, לא רפורמה, לא בג״ץ. כל מחנה בוחר את ה״לא״ שלו, נאחז בו, ומציג אותו כעמדה פוליטית שלמה. אבל שלילה לא יכולה להיות תוכנית עבודה - הגיע הזמן לדרוש, וגם לבקש מעצמנו, להגיד מה כן.
הנה הבעיה בתמצית: במקום לדבר מהות, אנחנו רבים בלי סוף על מה אסור שיקרה. אנחנו כמו שוטר שמניח מחסומים על הכביש כי יש בור, במקום לתקן את הבור. ככה נראה שיח שמבוסס על פחד, על זהות מחנאית ועל הישרדות פוליטית קצרה - לא על אחריות לאומית.
התופעה הזו חוצה מחנות. באופוזיציה מגדירים את עצמם דרך מי שהם לא ישבו איתו. בקואליציה מגדירים את עצמם דרך מי שהם לא יקשיבו לו. כולם צודקים בכעס שלהם, אבל אף אחד לא טורח לתרגם אותו לתשובות אמיתיות. הציבור נשאר עם סיסמאות של שלילה, ובלי אף מפה שמראה לאן הולכים מכאן.
הכי מעניין
בינתיים, בזמן שכל אחד אומר לא, בעיות היסוד של החיים בישראל לא נעלמות. למדינה שלנו יש פוטנציאל אדיר. המצב הביטחוני שלנו השתפר בעקבות המלחמה, הכלכלה שלנו חזקה בפרמטרים רבים, האוכלוסייה צעירה ויזמית. אבל במקביל, יוקר המחיה חונק משפחות עובדות, מערכת החינוך מדשדשת בלי כיוון ברור, הביטחון האישי מתערער, הפערים החברתיים מתרחבים, והאמון במוסדות נשחק. אלה בעיות שמפריעות לכולנו, בלי קשר לעמדה פוליטית. אבל על כל אחת מהן קשה למצוא שיח עמוק, רציני, מחויב לפתרון. הרבה יותר קל להגיד מה לא.
עוד כתבות בנושא
התרגלנו לכך שפוליטיקאי עולה לראיון כדי לפסול. מתי בפעם האחרונה שמעתם מרואיין שמדבר עם שרת התחבורה ושואל אותה על תחבורה, או עם שר האוצר על המצב הכלכלי של ישראל - זה פשוט לא קורה, התמכרנו לדבר על מה לא. הרבה יותר פשוט לסמן אויב, ולא להציע מדיניות. השיח הזה אולי מייצר כותרות, אבל הוא לא מייצר עתיד. הוא משאיר אותנו תקועים בלולאה של האשמות הדדיות.
להגיד מה כן זה קשה יותר. זה מחייב אחריות. זה דורש חשיבה, פרטים, ויתורים, וגם אומץ. זה מחייב פוליטיקאים להיחשף, לקחת סיכון, ולהיות נמדדים לא רק על מי שהם מתנגדים לו - אלא על מה שהם מציעים לעשות כאן אחרת. זה מאלץ אותם להיחשף לביקורת על הצעות קונקרטיות, ולכן לאף אחד אין אינטרס לעשות את זה, בדיוק בגלל זה אנחנו אלה שנצטרך ללחוץ אותם.
דווקא עכשיו, אחרי שנים של משברים, מחאות ופילוג, הגיע הזמן לשנות כיוון. לא לבטל מחלוקות, אלא לנהל אותן אחרת. לא לוותר על ביקורת, אלא לצרף אליה הצעה. לא לשאול רק מי או מה לא, אלא בעיקר מה כן. זה לא עניין של ימין או שמאל. זה עניין של בגרות ציבורית. ככה אנחנו נתקן את החברה הישראלית ונצא לדרך חדשה.
עוד כתבות בנושא
.