לאידיאליסטים קשה להשתלב בעולמות המדיניות הציבורית. בעוד האידיאליסט שואל את עצמו מהו הטוב, והאינסטינקט שלו יהיה לחפש את התשובה במישור הרעיוני או המוסרי, איש המדיניות הציבורית שואל מהי הדרך האפקטיבית לעשות טוב, או במילים אחרות: מה עובד. וכדי לענות על השאלה הזו הוא יחשוב אמפירית, יתעניין במספרים ובעובדות.
בוויכוח העז שמתנהל בתוך הציונות הדתית סביב הצעת החוק של ביסמוט יש הסכמה לכאורה שהגדלת היקף גיוס החרדים היא "הטוב", והמחלוקת היא "מה עובד". "סנקציות או אמון?" שאל ראש ישיבת רמת־גן הרב יהושע שפירא בסרטון תמיכה בממשלה שפרסם. התשובה שלו פשוטה: סנקציות לא מקדמות גיוס חרדים, אמון כן. לכן צריך לתמוך בחוק של ביסמוט.
האם המספרים והעובדות תומכים בתזה הזו? על פי אנשי המקצוע בצה"ל ובמשרד האוצר, התשובה שלילית. בשבוע שעבר התקיימה במשרד המשפטים ישיבה מרובת משתתפים שעסקה ביישום החלטות בג"ץ בנושא חוק הגיוס ונגזרותיו, בהשתתפות אנשי מקצוע מאגף כוח אדם בצה"ל, משרד האוצר, המשטרה הצבאית, רשות האוכלוסין, משרד הביטחון ועוד. ניגע במספרים ובניתוח הנתונים שהוצגו שם.
הכי מעניין
כזכור, מאז שבג"ץ פסל את חוק הגיוס הקודם, נוצר מצב משפטי שלפיו חובת הגיוס חלה בשווה על כלל אזרחי ישראל. מכיוון שנתניהו לא היה מוכן להחיל סנקציות כלכליות אפקטיביות על המשתמטים, כמו ביטול הנחות בארנונה וזכאות ל"מחיר למשתכן", נותרו רק הסנקציות הבסיסיות הקבועות בחוק. עיקרן: מעצר ימים קצר, עיכוב ביציאה מן הארץ ומניעת הוצאת רישיון נהיגה. לאלו נוספה חבילת סנקציות מצומצמת שגובשה בהחלטות בג"ץ: שלילת הנחה במעונות יום למשתמטים, ואי קבלת הנחה בביטוח הלאומי לבחורי ישיבה המוגדרים כמשתמטים.
ביסמוט | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
אגב, חבילת הסנקציות המצומצמת לא מופעלת מיד. כדי שהמועמד לגיוס ייחשב לעריק, צה"ל צריך לו כמה צווים ולהמתין פרק זמן של כעשרה חודשים. בתחילה צה"ל הוציא את הצווים בטפטוף: 3,000, אחר כך 7,000, בהמשך 13,000, ורק כעבור זמן ממושך נשלחו צווים לכולם. בעקבות זאת, רק בתקופה האחרונה התחילה להצטבר קבוצה גדולה של עריקים לפי ההגדרה המשפטית. כרגע רשומים כ־71,000 משתמטים, ש־80% מהם חרדים.
עכשיו מתברר שהמעט הזה נחל הצלחה ניכרת. צה"ל מגייס שלוש פעמים בשנה, ולכן הוא עובד ב"שלישונים". לדוגמה, שנת הגיוס 2025 מתחילה מיולי 2025 ונמשכת עד יולי 2026. והנה הנתון החשוב: בשלישון הראשון של 2025 התגייסו 1,100 חרדים, עלייה של 20% מהשלישון המקביל אשתקד. אם מודדים את הנתון הזה ביחס להיקף הגיוס לפני ביטול החוק, נרשמה קפיצה בשיעור 100%. ההערכה בצה"ל היא שהשנה כולה תסתיים ב־3,300 מתגייסים חרדים וייתכן שאף יותר. זוהי עלייה דרמטית ביחס ל־1,800 שהיו קודם ביטול החוק.
גורמי המקצוע בצה"ל ובאוצר קבעו בדיון שאת העלייה בשיעור גיוס החרדים יש לייחס ל"אכיפה המוגברת, הסנקציות האישיות הפוגשות את הפרט, והאכיפה הכלכלית", לצד הרחבת המסלולים המותאמים לחרדים. במילים אחרות: אף אחד לא רוצה להרגיש עבריין רדוף, ולמרות כל העצרות וכנסי "נמות ולא נתגייס", החרדים שבשדות עושים את השיקולים שלהם, ועוד ועוד צעירים חרדים בוחרים להתגייס. הנתון הזה הוא בום גדול הסותר את טענות דוברי הממשלה.
ועוד נתון חשוב עלה מדברי אנשי המקצוע בצה"ל, המנהלים מחקרים איכותניים על בסיס ראיונות עם צעירים חרדים: מתברר שרבים מהם יושבים על הגדר ומתמהמהים מלהתגייס משום שהם משוכנעים שהממשלה תעביר בקרוב חוק פטור מגיוס. הם מקשיבים לביסמוט ולסמוטריץ', חשופים לקמפיין שמתנהל בערוץ 14 וב"בשבע", ומשוכנעים שזה רק עניין של זמן עד שה"גזירות" יחלפו והמצב ישוב לקדמותו. אלמלא התקווה הזו, היקף המגויסים היה עולה בשיעורים גבוהים הרבה יותר.
יותר חורים מגבינה
תכף ניגע בחורים הגדולים בחוק של ביסמוט, אבל לפני כן הערה על תרומת הממשלה לבעיית הקיטוב בחברה הישראלית: יש בעיה ממשית של שנאה וניכור כלפי החרדים. צריך לטפל בה, ואחד הגורמים המרכזיים שמתדלקים אותה הוא מעצרי העריקים וההפגנות החריפות שבעקבותיהם. הציבור רואה על המסכים את הסיקריקים הופכים ניידות של מצ"ח, ומתמלא זעם על הציבור החרדי כולו. הפוליטיקאים החרדים מרוויחים, שכן התמונות הללו עוזרות להם לשווק את האירוע כמאבק קיומי מול "גזירות שמד", אבל הערך החשוב של אהבת ישראל נפגע קשות.
באופן פרדוקסלי, לממשלת ה"ימין על מלא" יש תרומה דרמטית לפלגנות ולניכור. אם היא הייתה נוהגת באחריות, היא הייתה מבטלת את המעצרים ומרחיבה את הסנקציות הכלכליות. לטלוויזיה לא היו מגיעות תמונות של הפגנות אלימות, כי לעסקנים היה קשה לארגן הפגנות "נמות ולא נתגייס" על מחיר למשתכן או הנחות בארנונה. מנגד, האפקטיביות של מהלך כזה להגדלת שיעור הגיוס הייתה גבוהה לאין ערוך, שכן הפרט החרדי מושפע הרבה יותר ממצב העו"ש הפרטי שלו מאשר ממעצרים מתוקשרים.
ומכאן לבעיות בחוק של ביסמוט. הצורך הביטחוני בהגדלה משמעותית של הצבא הסדיר הוא עצום, ועל כך אין ויכוח; בעבר היו חוקי גיוס שנחלו כישלון חרוץ, והצורך להימנע מלחזור שוב ושוב על אותה טעות אמור גם הוא להיות מוסכם.
ראשית, חוק הפטור מגיוס של ביסמוט מעניק חנינה גורפת למשתמטים ומבטל באופן מיידי את הסטטוס "עריק" מכלל בני הישיבות החרדיות. לא רק הסטטוס המשפטי מתבטל, גם ההשלכות הכלכליות שלו. הישיבות יקבלו מיד את התקציבים בחזרה, והסנקציות הקבועות בחוק הן סנקציות נדחות; כלומר, כרגע לא תהיה שום סנקציה, ואם הישיבות לא יעמדו במכסות בעתיד, אולי יוטלו עליהן סנקציות. במילים אחרות: הממשלה משלמת לחרדים במזומן ומקבלת צ'ק דחוי בלי שום עירבון. אם באמת רוצים לגייס חרדים, מדוע לא לעבוד הפוך ולהשאיר את הגדרת העריקים ואת הקפאת התקציבים עד לעמידה ביעדים?
שנית, אם החרדים לא יעמדו ביעדים, ורוב הסיכויים שכך יהיה, ייקח זמן רב עד שהמצב הנוכחי יחזור לקדמותו. צה"ל יצטרך להוציא שוב עשרות אלפי צווים ולהמתין עשרה חודשים עד להחזרת הסטטוס "עריק". זמן יקר מאוד ילך לאיבוד בלי שמשהו ישתנה בשטח.
שלישית, החוק מבוסס על יעדים קהילתיים ולא על מכסות של פטור לעילויים. זה לא יכול לעבודף שכן שיטת המשפט הישראלית מבוססת על אחריות אישית ולא על אחריות קולקטיבית, בבחינת "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?". חוק המבוסס על יעדים, כמעט אינו מאפשר שימוש בסנקציות אישיות עד כדי הפיכתן לאות מתה, בטח שלא סנקציות מהתחום הפלילי. אשר זליג יבוא לבית המשפט ויטען בצדק: "יפה שקבעתם יעד של 5,000 מתגייסים, איך זה קשור אליי? מי קבע שאני חלק מהיעד הזה? האם יש במדינה שלכם חוק המחייב את כל המסורתיים, או את כל הציונים־דתיים? תארו מצב דמיוני שבו יש חוק הקובע שהקהילה החרדית צריכה לשלם מיליארד שקל מס בשנה, האם רשות המיסים יכולה לגבות ממני מס על בסיס חוק כזה?"
רביעית, ראינו לעיל שהנתונים שהציגו גורמי המקצוע מלמדים שסנקציות הפוגשות את הפרט הן המפתח להגברת אכיפה. האם הגיוני להפסיק מסלול שעובד, ולבחור במסלול שרוב הסיכויים שלא יעבוד?
חמישית, האם יש הצדקה מוסרית לתת "חנינה" גורפת לכל מי שהשתמט? דווקא אלה שזלזלו בקריאות הצבא להתייצב יקבלו חנינה, וחבריהם שניגשו ללשכת הגיוס ימשיכו לשרת?
הפגנת חרדים ליד לשכת הגיוס בצפת. למצולמים אין קשר לנאמר | צילום: דוד כהן,פלאש 90
שישית, החוק של ביסמוט קובע "ועדה מייעצת" בשליטה חרדית, שיכולה לשנות בדיעבד את יעדי הגיוס. יש למישהו ספק שהסעיף הזה הופך את החוק כולו לישראבלוף?
שביעית, החרדים מתנגדים באופן חריף לפיקוח אפקטיבי על החוק. הם שרפו את המועדון כשאדלשטיין דרש להציב שעוני נוכחות ביומטריים בישיבות, כפי שקורה ברוב מקומות העבודה בישראל. מה ימנע מישיבת מיר, למשל, להמשיך לדווח על אלפי תלמידים, שמאות מהם לא יודעים איך נראה בית המדרש?
שמינית, ההגדרות "מיהו חרדי" בחוק כה רחבות, שהן כוללות את רוב היוצאים בשאלה שכבר מזמן אינם חרדים. כך יהיה אפשר לעמוד פיקטיבית ביעדים בלי לשנות דבר.
תשיעית, החוק מרחיב מאוד את היקף ההכרה במסלולי שירות אזרחי שלא עוזרים לבעיה המרכזית, הצורך בלוחמים.
עשירי יהיה קודש: הרב דב לנדו והרב משה הלל הירש הוקלטו מצהירים שהחוק נועד למריחת זמן בלבד וכי אף אחד לא יתגייס, גם מי שלא לומד. אז מי כאן ענייני ומי מורח?
כך נראה משבר חוקתי
אנקדוטה לסיום: נוהל שהטריד מאוד את המשתמטים החרדים היה רעיון שהעלה בעבר ראש אכ"א, דדו בר־כליפא. הוא פנה למשטרה ואמר: אם את עוצרת אדם באקראי ומתברר לך שהוא עריק, עכבי אותו 30 דקות ואני מתחייב שבתוך הזמן הזה תחבור אלייך ניידת מצ"ח ותעצור אותו. המשטרה הסכימה, המהלך נחל הצלחה ויצר פאניקה אצל קהל היעד, עד שיום אחד המשטרה הודיעה, בלי נימוק, שהיא לא מעכבת יותר עריקים. האם יש קשר בין התפנית המוזרה במדיניות המשטרה לזהותו של השר הממונה עליה?
ואם חתמנו בשר לביטחון לאומי, החלטת בג"ץ שלשום להוציא צו על תנאי המורה לנתניהו לנמק מדוע לא יעביר את השר בן־גביר מתפקידו, היא ביטוי למשבר חוקתי.שופטי בג"ץ מבינים שהחוק לא עומד לצד העותרים ושאין בסיס בחוק לפטר את בן־גביר, אבל אותם שופטים גם מבינים שהנזק שנגרם מכהונתו כשר המשטרה הוא בלתי נסבל.
בשל המצב הבלתי אפשרי קבעו השופטים הרכב של תשעה שופטים בתיק, כאשר ראש ההרכב רמז שאם היומנים שלהם היו מאפשרים, כל שופטי בג"ץ המכהנים היו יושבים בדיון הזה. לפי הטמפרטורה של ההחלטה, לא נראה שיש לשופטים חשק לסבב לחימה נוסף מול הרשות המבצעת. נראה יותר שהצו על תנאי הוצא בעיקר כנורת אזהרה לנתניהו, כדי להזכיר לו שעל ראש ממשלה בישראל מוטלים גם ענייני פנים לטפל בהם. לא רק ענייני חוץ.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
