ביום שלישי הקרוב ילכו אזרחי ישראל להצביע במערכת הבחירות הטעונה והגורלית ביותר בתולדות המדינה. ואולם שלוש שנים לאחר טבח 7 באוקטובר, מיליוני ישראלים עדיין נדרשים להכריע על עתידם מבלי שקיבלו תשובה רשמית לסדרת שאלות קיומיות: מי אחראי למחדל? איך נולדה הקונספציה? כיצד לעזאזל לא ראו שמתחת לעזה עילית צומחת עזה תחתית? האם ומתי תקום ועדת חקירה, ואיזו תקופת זמן יכלול המנדט שלה?
שאלות קשות, אך יש מי שכבר סימן עבורנו את נקודת האפס על ציר הזמן. ולא, זה איננו פוליטיקאי, איש צבא או חוקר. הוא אפילו לא ישראלי, אלא דווקא קטארי. יש מי שכבר פתח עבורנו את הקופסה השחורה של המחדל הישראלי הגדול ביותר בכל הזמנים, ואנחנו אפילו לא שמנו לב.
הכירו את השייח' חמד בן ג'אסם אל־ת'אני, ראש ממשלת קטאר לשעבר והארכיטקט הבלתי מעורער של דיפלומטיית המזומנים המפרצית. השייח', המכונה בקיצור HBJ, אינו עוד חבר בצמרת משפחת המלוכה הקטארית. הוא מנוע הבערה שלה, הדינמו שהפך אותה מנסיכות חול נידחת למעצמה פיננסית ומדינית. אל־ת'אני הוא אשף פוליטי בעל כריזמה, תעוזה ובעיקר בעל הבנה קרה של כוחו של הכסף.
הכי מעניין
"צריך לדעת איך להתנהל מול היהודים". שייח' חמד בן ג'אסם אל־ת'אני | צילום: גטי אימג'ס
הוא כיהן כשר החוץ של הנסיכות במשך שני עשורים, מ־1992 ועד 2013, והחל מ־2007 ועד סיום כהונתו החזיק במקביל גם בתפקיד ראש הממשלה. השילוב הזה, לצד מעמדו כראש קרן העושר הלאומית של קטאר, אִפשר לו להפוך את המזומן המדינתי לכלי נשק פוליטי ישיר: לקנות נכסי יוקרה ובנקים במיליארדים כדי לרכוש השפעה במערב, ובאותה נשימה לקרוץ לטהרן ולטפח את חמאס. "דיפלומטיית המזומנים" שלו הגיעה לשיאה בימי האביב הערבי. השייח' ניצל אז את הכאוס האזורי כדי להנדס מחדש את המזרח התיכון באמצעות מימון מיליציות אסלאמיסטיות. תוניס, לוב, סוריה מצרים, עיראק – כולן נפלו קורבן לאסטרטגיה הקטארית. את ישראל לא נהוג לכלול ברשימה, אבל אולי הגיע הזמן לחשוב אחרת.
השנה היא 2011. האביב הערבי בשיאו. תחת שרביטו של שייח' א־ת'אני התרחשה הסערה המושלמת. ידו בכול. הוא הנדס את המרד בלוב נגד קדאפי, דאג להזרים נשק למורדים בסוריה, ועם נפילת שלטון מובארק הזרים מיליארדים לקהיר כדי לייצב את שלטונו של מוחמד מורסי. בישראל צפו במתרחש בדאגה מעורבת בתחושת עליונות, בטוחים שאנחנו וילה בג'ונגל, וכל שעלינו לעשות הוא לשמור שהג'ונגל לא יחדור את גבולותינו. אבל בדיעבד, ישראל נחדרה כבר אז. כדי להבין איך זה קרה צריך להפנות תחילה את המבט מערבה, לעבר פריז של ניקולא סרקוזי.
סודות הארמון
5 במאי 2011. מטוסו של שייח' חמד הגיע בטיסה ישירה מלוב, שם היה מעורב בניהול ומימון המרד להפלת קדאפי. שעות ספורות לאחר מכן התנהלה הצגה שונה לחלוטין. על מדרגות ארמון האליזה ניצב נשיא צרפת דאז, ניקולא סרקוזי, מוכן לקדם את פניו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. כלפי חוץ היה זה ביקור מדיני סטנדרטי. השניים לחצו ידיים, המצלמות הבזיקו, ואז נכנסו שני המנהיגים אל הארמון, פוסעים דרך מסדרונות הקטיפה בדרכם לדון בעניינים שעל סדר היום. כותרות העיתונים בפריז דיווחו באותו יום על האולטימטום שהציב סרקוזי לנתניהו לקראת הכרה צרפתית במדינה פלסטינית, בעוד העיתונות הישראלית מתרכזת במסע השכנוע של ראש הממשלה נגד הסכם הפיוס בין פת"ח לחמאס, ובניסיונות להניע את עסקת גלעד שליט, בעל אזרחות צרפתית למי ששכח.
באותו שלב לאיש לא היה מושג שראש ממשלת קטאר נמצא בעיר, או שיש בכלל קשר בין האירועים. אבל חלפו יומיים, והעיתון המזרח־ירושלמי "אל־מנאר", המקושר היטב לחוגים דיפלומטיים ערביים בלונדון, פרסם כותרת דרמטית: במהלך ביקורו בפריז נפגש נתניהו בחשאי עם ראש ממשלת קטאר. ב־11 במאי יצא השבועון הצרפתי "לה קנאר אנשנה", בעל הקשרים באליזה, עם ידיעה משלו, ולפיה בתום הפגישה הרשמית בין נתניהו לסרקוזי התקיימה בארמון פגישת המשך חשאית בין נתניהו לראש ממשלת קטאר. מכאן כדור השלג התקשורתי המשיך להתגלגל: ב"קול ישראל" הוסיפו גרוש לפני ודיווחו כי בעקבות הפגישה באליזה התקיימה לאחר יומיים פגישת המשך חשאית בלונדון. ממשלת קטאר אף הוציאה הודעה רשמית על נכונותה לספק לישראל גז טבעי כחלופה לגז שישראל קנתה אז ממצרים.
התמונה החלה להתבהר כאשר העיתונות הערבית והלבנונית הצטרפה לחגיגה. העיתונים א־ספיר ואל־אחבאר הפיצו ידיעה ולפיה אותו מפגש בפריז עסק בגלעד שליט ובתנאי חמאס לעסקה, כולל התחייבות ישראלית לשיקום פיזי של רצועת עזה במימון קטארי. במשרד ראש הממשלה מיהרו לשוב ולהפעיל את מסך העשן: הלשכה אישרה בחצי פה את המפגש עם ראש ממשלת קטאר, והמסר לתקשורת היה שהשיחה עסקה באפשרות לרכוש גז טבעי מקטאר במקום הגז המצרי שזרם אז בצינורות בסיני. זה נשמע טוב. בעקבות נפילת מובארק, צינורות הולכת הגז הפכו יעד לפיצוצים חוזרים ונשנים. הציבור הישראלי בלע את סיפור הגז, אף שלא היו בו שום היגיון כלכלי או היתכנות מעשית.
למעלה מעשור חלף בטרם ישוב וייפתח הצוהר לתעלומה מה באמת קרה באותה פגישה בפריז, והפעם במילותיו של ראש ממשלת קטאר לשעבר עצמו. במרץ 2022 התייצב HBJ לריאיון מקיף אצל העיתונאי הכווייתי עמאר תאקי, במסגרת תוכניתו "הקופסה השחורה". תאקי הוא אושיית תקשורת, עיתונאי ומגיש טלוויזיה מפורסם ברחבי העולם הערבי. הריאיון, שנערך לסירוגין במהלך חודש שלם ומתפרס על פני עשרות שעות, הועלה לערוץ היוטיוב של תאקי וזכה לנתוני צפייה גבוהים במיוחד.
בעשור שקדם לאותו ריאיון השלים HBJ מסלול נסיקה והתרסקות פוליטית. בשנתיים הראשונות שלאחר אותו מפגש חשאי בפריז הוא רכב על גלי "האביב הערבי", כאדריכל הכול־יכול של המדיניות הקטארית. הוא ניתב מיליארדי דולרים למימון חמאס ותנועות אסלאמיסטיות, וביצר את מעמדו כרוכש הנכסים הגלובלי של קרן העושר הקטארית. נקודת המפנה הגיעה ביוני 2013 עם עלייתו לשלטון של האמיר הצעיר, תמים. HBJ הודח מכל תפקידיו והורחק לשולי הפוליטיקה. הוא שב והמציא את עצמו מחדש, הפעם כמיליארדר ואספן אמנות, תוך התמודדות עם שורת שערוריות בינלאומיות, החל מפרשת בנק ברקליס ועד חשיפת נכסיו במסמכי פנמה ופנדורה.
הריאיון ל"קופסה השחורה" של תאקי היווה עבורו קאמבק מפואר. היו בו חלקים שתפסו חזק את הקהל הערבי, ואולם מפאת אורכו היו בו גם חלקים שבזמן אמת לא זוהתה חשיבותם ומשמעותם. בכלל זה, קטע בן 17 דקות שבו הוא מדבר על המפגש החשאי עם נתניהו בפריז. עד אותו מפגש לא הייתה לקטאר נוכחות ברצועה. השחקנים הראשיים היו המצרים. HBJ זיהה הזדמנות גיאו־פוליטית נדירה, וניצל את הערוץ הישיר שנפתח כדי להפוך את קטאר לשחקנית הציר הבלעדית ברצועת עזה.
שעון החול של המנהרות
תאקי, מראיין חריף ומבין עניין, מבקש מהשייח' באותן 17 דקות לפתוח בפניו את עסקת שליט. השייח' נעתר. בשלב ראשון, הוא מספר, הגיעה אליו פנייה ישראלית־צרפתית לתווך בעסקה. הקטארים, שתיווכם אמנותם, נענו. הם התחילו להזמין אנשי חמאס לשיחות כדי לבדוק את הפרמטרים לעסקה אפשרית. הנהגת חמאס אומנם ישבה אז בדמשק, אבל הדיונים הסוערים מול חמאס, שנמשכו עמוק אל תוך הלילה, התנהלו בדוחא.
שייח' חמד היה להוט לקדם את הנושא. בשלב מסוים ביקש ממנו סרקוזי לפגוש את נתניהו. השייח' השיב כי מעולם לא פגש את נתניהו, וכי אנשיו יראו בעיה במפגש כזה. אבל היה לו גם פתרון: פגישה חשאית. נתניהו, הציע לסרקוזי, יבוא לבקר אותך בארמון האליזה, שיש בו כניסה ראשית וכניסה מן הגן. פעמים רבות, סיפר השייח', הוא נכנס לארמון דרך הגן וישב שם עם נשיאים צרפתים קודמים שהוא פיתח עימם יחסי ידידות. אלה היו מפגשים לא לפרוטוקול, הדגיש. עם זאת, השייח' חשש מהדלפה מצד נתניהו. זה הטבע שלהם, הסביר. סרקוזי, תיאר השייח', הבטיח לו שזה לא יקרה. הוא הציע שנתניהו יגיע אליו לפגישה רשמית באליזה, ואז סרקוזי ייקח אותו כביכול לפגישה בארבע עיניים אל הכניסה האחורית, שם ימתין להם השייח'. איש לא ייכנס מלבדו, הבטיח הנשיא הצרפתי, אפילו לא מלוויו של נתניהו.
ואיך הייתה הפגישה, שאל תאקי. פגישה רגילה, טבעית, השיב הקטארי. נתניהו, הוסיף, הוא לא אדם פשוט. הוא יודע מה הוא רוצה ויש לו אישיות חזקה. על הישראלים בכלל יש לשייח' דעה לא מחמיאה. צריך לדעת איך להתנהל מול היהודים, הוא אומר, כלומר מול בכירים ישראלים. הם צריכים לדעת שמי שעומד מולם לעולם לא יחניף להם ולא יתייצב לצידם. כי אז, מבחינתם אתה כבר שלהם. לפעמים, הוסיף, הם משתמשים בהעמדת פנים של תמימות; חביבי, אתה חבר שלי. זו שיטה שאיננה מביאה לתוצאות הרצויות. היחסים חייבים להיות מועילים לשני הצדדים, וכל צד צריך לשאול איזו תועלת הוא יפיק לאינטרסים שלו.
ואכן, כפי שעולה מהריאיון, השייח' ערך חישובי אינטרסים מדוקדקים. מטרת הפגישה עם נתניהו, הוא אומר, הייתה עניין שליט. היינו קרובים מאוד להסכמה. אומנם היו כמה אסירים שהישראלים הטילו עליהם וטו. ישבנו איתו, הוא הבטיח לצמצם את הרשימה, וכך קרה. לנתניהו, הדגיש הקטארי, היה חשוב לסיים את העניין. היה לו חשוב שהאסיר הישראלי שליט יחזור.
וכאן מגיע השייח' חמד לשורה התחתונה מבחינתו, לאינטרסים שלו. האינטרס הראשון, הוא מונה, היה שחרור האסירים הפלסטינים. השני היה שירות לניקולא סרקוזי. השלישי היו היחסים בין קטאר לישראל. הייתה מתיחות, ורצינו לראות איך להגיע להבנות. בסוף, הוא אומר, יחסים אפשריים רק אם יש אינטרסים הדדיים, כאלה שמועילים לתושבי האזור ובמיוחד לפלסטינים. דנו איתם באפשרות להכניס חומרי בנייה מן הצד הישראלי. אמרנו שאנחנו רוצים לשקם את עזה, אבל יש לנו בעיות בהכנסת מלט וברזל.
המראיין, שמבין היטב לאן חותר השייח' חמד, מעיר: כלומר, הנושא לא היה רק שליט. השייח' עונה נחרצות: לא. כמובן דיברנו עליו, אבל לא רק עליו. הגענו להסכמות, וכעבור כמה ימים הגיעה תשובה חיובית. לא דרך הצרפתים אלא דרך הישראלים. הם הודיעו לנו ואנחנו הודענו לחמאס ולגורמים האחרים שיש התקדמות.
זוהי הנקודה הקריטית. בתודעה הישראלית עסקת שליט הייתה עסקת שחרור אסירים בלבד. בשום שלב לא נחשף כי העסקה כללה גם הכנסת חומרי בניין לעזה. האם זו הייתה הנקודה שבה שעון המנהרות של עזה החל לתקתק, בדרך לטבח שיתרחש לאחר 12 שנים?
צילום:
במבט לאחור, הפגישה באליזה התרחשה בקו תפר שבו התרחשו חילופי גברי לרוחב הצמרת הביטחונית בישראל. השליח המיוחד לעסקת שליט, חגי הדס, התפטר מתפקידו ב־14 באפריל 2011, כשלושה שבועות לפני הפגישה החשאית בפריז. לנעליו נכנס מחליפו, איש המוסד דוד מידן. ראש השב"כ דאז, יובל דיסקין, סיים את תפקידו ב־15 במאי, עשרה ימים לאחר הפגישה באליזה, ולתפקיד נכנס יורם כהן. ראש המוסד תמיר פרדו החל לכהן בינואר 2011, ואילו ראש המל"ל יעקב עמידרור, שהחליף את עוזי ארד, היה בתפקיד פחות מחודשיים. מה ידע כל אחד מהם על הפגישה ותוצאותיה? רק אם וכאשר תקום ועדת חקירה, יהיה אפשר אולי להשיב על השאלה הזו. כך גם לגבי הדרג המדיני: אהוד ברק שהיה אז שר הביטחון, ואביגדור ליברמן שהיה שר החוץ.
"תתרחק מהם"
במיוחד מסקרנת השאלה מה ידע בזמן אמת דוד מידן, השליח המיוחד לעסקת שליט שזה עתה נכנס לתפקיד. בשיחה עימו הוא שחזר את סדר האירועים. הפגישה עם סרקוזי בפריז, הוא אומר, "התרחשה שבועיים לאחר כניסתי לתפקיד. עבורי זה היה זמן התארגנות. לאחר שחמאס סירב להמשיך בתיווך הגרמני, וקודמי חגי הדס החליט להתפטר מתפקידו, לא היה לידיעתי שום תיווך. מבחינתי בדקתי אז שלוש מועמדוֹת לתיווך – טורקיה, מצרים וקטאר. בתחילה גיששתי מול הטורקים. זו הייתה תקופה קשה לאחר פרשת המרמרה, ובכל מקרה הגעתי למסקנה שהם לא מספיק מחוברים לרצועה. ואז, בסביבות יוני־יולי הוזמנתי לפגישה עם נתניהו ובה התבקשתי להיפגש עם ראש ממשלת קטאר דאז". האם באותו שלב יידע ראש הממשלה את מידן כי באותה נסיעה בפריז נפגש עם ראש הממשלה הקטארי? לא, ענה מידן.
מידן ממשיך ומשחזר: "לבקשת ראש הממשלה נסעתי ללונדון להיפגש עימו. בפגישה השתתפו נציג מאמ"ן וראש אגף שבויים ונעדרים. השיחה בלונדון הייתה נחמדה והתנהלה באווירה משוחררת, אבל מלכתחילה הייתי סקפטי. עוד בעת כהונתי במוסד, קטאר הייתה מדינה ששמרתי ממנה מרחק. הייתי אז צופה אדוק באל־ג'זירה, והם נראו לי בעייתיים מאוד. הסעודים, האמירותים והמצרים היו מאוד ביקורתיים לגביהם, ותמיד אמרו לי 'תתרחק מהם'".
כבר בתחילת הפגישה, נזכר מידן, "אמר לי ראש הממשלה הקטארי שהוא מעונין לקחת את ההובלה של המו"מ. הוא הסביר את גישתו – הוא ישלם וזה יעבוד. המהות הייתה כסף. יצאתי מהפגישה בתחושה שהוא לא המתווך המתאים, כי מבחינת חמאס המהות הייתה עסקת אסירים. הקטארים פחות הכירו את הוויית האסירים וחמאס. כשהגעתי לארץ פגשתי את ראש הממשלה ואמרתי לו: הקטארים זה לא. מצרים זה החמצן של הרצועה, ערוץ התיווך המצרי הרבה יותר מתאים. לשבחו של נתניהו ייאמר שהוא הסכים איתי מיד".
כל זה מותיר אותנו עם סימני שאלה גדולים. מדוע מודר השליח המיוחד לעסקת שליט ממידע על הפגישה בפריז? ואיך הוא נשלח לפגישה עם ראש ממשלת קטאר, לאחר שהוא לא ידע דבר וחצי דבר על מה שסוכם בפגישה קודמת? ומדוע מיהר ראש הממשלה להסכים עם מידן שהמצרים הם הערוץ הנכון?
בצפייה באותן 17 דקות מתוך הריאיון עם השייח' חמד, מידן התרשם מהאותנטיות שלו. אבל בנוגע לעסקת שליט חשוב לו להדגיש: מבחינתו לעסקה לא הייתה שום זיקה למלט ולמנהרות.
העסקה הסופית נחתמה כשלושה חודשים לאחר מכן, באוקטובר 2011. בין לבין התחוללה דרמה לא קטנה. באותו ריאיון חשף שייח' חמד כי המודיעין המצרי גילה על מתווה העסקה החשאי שנרקם בפריז. המצרים רתחו. מה שהקפיץ אותם הייתה תוכניתו של סרקוזי להטיס את שליט במסוק לקפריסין בחברת השייח' חמד, לערוך שם את טקס השבתו ולקצור את התהילה. בתגובה שיגרו המצרים איום להנהגת חמאס ובו הבטיחו להפסיק את המים והחשמל לרצועה. אנשי חמאס התקשרו לשייח' חמד והבהירו כי לא יבוצעו חילופי שבויים בלי מצרים, שהיא "הריאה שדרכה אנו נושמים". סרקוזי נאלץ לוותר.
וכך, באוקטובר 2011 הושלמה העסקה. 1,027 אסירים שוחררו, מתוכם 280 אסירי עולם שנשפטו על רצח. בתוכם נמצא אחד, יחיא סינוואר.
גרף אקספוננציאלי
ומה לגבי סעיף חומרי הבנייה? עד שנת 2011, מלט נחשב בישראל לחומר דו־שימושי מובהק, ומערכת הביטחון הטילה עליו הגבלות מחמירות. אך בעקבות עסקת שליט השתנו פני הדברים. זמן קצר לאחר הפגישה החשאית באליזה חלה עלייה דרמטית במספר המשאיות שנכנסו לרצועה עם חומרי בניין. על פי נתונים שאסף וניתח החוקר נעם טפר, המבוססים על נתוני מתאם הפעולות בשטחים ומשרד האו"ם לעניינים הומניטריים, עולה כי בחודשים ינואר־אפריל שלפני הפגישה נכנסו לעזה בין 500 ל־700 משאיות בלבד. ואולם בין יוני לספטמבר, לאחר הפגישה, כבר זינק מספרן הממוצע ליותר מאלף בחודש. בדצמבר שוב הוכפל כמעט מספר המשאיות, לכאלפיים בחודש. בבחינה שנתית עולה כי בין 2011 ל־2013 מספר המשאיות הוכפל שוב. באוקטובר 2012 הייתה קפיצת מדרגה בעקבות ביקורו ההיסטורי של אמיר קטאר בעזה, שבו הכריז השייח' חמד בן חליפה על תוכנית סיוע של 400 מיליון דולר לרצועה. מיזמי הבנייה בוצעו בתיאום ישיר מול מצרים של מוחמד מורסי והאחים המוסלמים, בהובלת השגריר הקטארי מוחמד אל עמדי.
המספרים מציגים גרף אקספוננציאלי. כמות חומרי הבניין שעברה דרך כרם־שלום קפצה לאורך השנים ממאות בודדות של טונות בשנה למאות אלפי טונות, ובהמשך למיליוני טונות של בטון ומלט שזרמו ישירות לרצועה. בספטמבר 2014, לאחר מבצע צוק איתן, גובש מנגנון לפיקוח על חומרי הבנייה, לצד התחייבות קטארית בוועידת קהיר להענקת מיליארד דולר לשיקום. חצי שנה לאחר מכן, במרץ 2015, נועד ראש מתפ"ש דאז פולי מרדכי עם השגריר הקטארי, וסוכם על האצת הכנסת חומרי הבנייה. כדי להרגיע את הציבור בישראל הוקם מנגנון הפיקוח של האו"ם, ה־GRM, שהציג מצג שווא של פיקוח דיגיטלי על כל שק מלט.
כך הקים חמאס תעשיית הסטה משומנת שבה הוא מיסה את המלט, לקח נתח ראשי מכל משלוח קטארי, ותחת האסטרטגיה של יחיא סינוואר הפך את חומר הבניין האזרחי לכלי הנשק האסטרטגי החזק ביותר שלו. המלט הקטארי הפך ליסודות של "מטרו עזה": עיר תחתית באורך מאות קילומטרים של מנהרות בטון מזוין, בונקרים מוגנים, ועמדות שיגור תת־קרקעיות.
אם וכאשר תקום ועדת חקירה לטבח 7 באוקטובר, האם נקודת הפתיחה של עבודתה תהיה בבארי, בניר־עוז ובשדרות, או שהגראונד־זירו האמיתי נמצא בכלל בחדר קטן המשקיף לגן בארמון האליזה?
עוד כתבות בנושא
