אפתח בשורה התחתונה: ספרו של נדב שרגאי הוא קריאת חובה לכל ישראלי, והוא בעל חשיבות עליונה לעיצוב תמונת העולם של הדור הצעיר, שאינו זוכה לקבל אותה לאשורה במערכת החינוך.
במחצית הראשונה של הספר מתוארים בפירוט מרכיבי האיבה הערבית והאסלאמית לישראל וראייתה כישות חסרת לגיטימציה לחלוטין, ללא קשר לגבולותיה. בתפיסתם, אין לישראל זכות קיום כמדינת העם היהודי גם בשטח של קילומטר מרובע על חוף תל־אביב, שכן כל כולה של הארץ שייכת מאז ומקדם לעם הכנעני הערבי הפלסטיני, שלטענתם חי ופרח בארץ הזו עוד קודם לכניסת עם ישראל לארץ בהנהגת יהושע בן נון לפני כ־3,300 שנה. הערבים המוסלמים, להזכירכם, הגיעו לארץ בשנת 637 לסה"נ, לפני כ־1,400 שנים בלבד.
מהנהר עד לים | צילום: הוצאת סלע מאיר
המחצית השנייה של הספר מוקדשת לתיאור וניתוח מרכיבי הלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי ובטלות "זכות השיבה", תוך התבססות על ההיסטוריה ועל הדין הבינלאומי.
הכי מעניין
מטבע עיסוקי התמקדתי יותר בחלק הראשון, באופן שבו הצד האחר רואה את "זכות השיבה" של הפלסטינים, הקשורה בזכות המוקנה להם להרוס את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. מדוע קנאי האסלאם רואים את מדינת ישראל כישות לא לגיטימית? התשובה לשאלה זו מורכבת מארבע שכבות לפחות, שחלקן מתוארות בספר באופנים שונים.
ראשית, הדת היהודית היא "דין באטל", "דת בטלה" (כמו הנצרות), שכן רק האסלאם הוא "דין חק", "דת אמת", ולכן אין היגיון בקיום מדינה יהודית. שנית, ארץ ישראל כולה, מהנהר ועד הים, היא אדמת וקף (הקדש) אסלאמי, ולדת אחרת אסור להקים עליה ישות שאינה אסלאמית. שלישית, היהודים אינם עם אלא קהילות דתיות השייכות לעמים רבים שבקרבם חיו זה אלפיים שנה. ורביעית, היהודים (וגם הנוצרים) חייבים לחיות תחת שלטון האסלאם ב"מסכנה" (מסכנות) כ"אהל ד'ימה" ("בני חסות"), לשלם ג'יזיה (מס גולגולת) "כשהם מושפלים", ולחוות עוד שורה של השפלות נוספות.
המסקנה מכל אלה ברורה: ליהודים אין שום זכות למדינה, לריבונות, לארץ, לצבא, למשטרה, לממשלה ולכל גילוי אחר של עצמאות וריבונות. כל קיומה של ישראל הוא תוצאה של קונספירציה נוצרית־יהודית, מבלפור האוונגליסט ועד טראמפ הנתמך בידי האוונגליסטים, שתכליתה להחזיר את היהדות לחיים אחרי שזו בוטלה על ידי האסלאם. לפיכך כל המוסלמים בעולם חייבים לצאת לג'יהאד נגד ישראל, כדי להציל את האסלאם מחזרתה של היהדות לחיים בצורת מדינה יהודית. מסקנה נוספת שמסיקים אויבי ישראל היא שליהודים אין, לא הייתה ולא תהיה זכות שיבה קולקטיבית לפלסטין, כמו גם לכל ארץ אחרת, ועל כל אחד מהיהודים לשוב לארץ שממנה הוא, אביו או סבו פלשו לפלסטין.
היבט אנתרופולוגי־חברתי שהייתי מוסיף הוא תרבות השבט השוררת ברוב חלקיו של המזרח התיכון. אחת מאבני היסוד של תרבות זו היא התחושה שהאחר הוא אויב רק משום שהוא אחר, "מוש מינא" ("לא משלנו"). מכאן נובעות המלחמות הבלתי פוסקות בין שבטים וחמולות ברוב חלקי המזרח התיכון, שלצערנו מפילות חללים רבים גם במגזר הערבי בישראל.
היהודי הישראלי הוא "אחר" משום שהוא שונה בתרבותו, בדתו, בלשונו, במלבושו, בהתנהגותו ובהתנהלותו. מדינת ישראל היא "אחר" כי היא דמוקרטית, לגיטימית בעיני אזרחיה, מפותחת ומתקדמת, בעוד שמדינות רבות במזרח התיכון הן ביצות של דם, דמעות ואש. הם מקנאים בנו ולכן שונאים אותנו ומייחלים לחסל אותנו באמצעות הצפת ישראל ב"פליטים". גם רגש הנקמה הוא חלק מתרבות השבט, וגם הוא תורם את חלקו לרצון לחסל את ישראל.
אבל הגורם החזק ביותר המעודד את דורשי "זכות השיבה" הוא מערכת המשפט בישראל. שרגאי מציין את ההחלטות בדבר "איחוד משפחות" שכמעט תמיד עוסקות בגבר ערבי בישראל הדורש להביא אישה (במקרים רבים נוספת על נשיו) מיו"ש או מחו"ל. הקלות שבה מערכת המשפט מאפשרת את "זכות השיבה" הזו מעודדת את שונאי ישראל, כי הם תופסים את הפסיקות הללו כביטוי לחולשה אידיאולוגית, רפיון ציוני וביטוי ליצר התאבדות של המדינה היהודית.
עוד ביקורות בנושא
